" וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה"

"וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ"

" וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ וַיְדַבֵּר אֶל בְּנֵי חֵת לֵאמֹר"

"גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת קֶבֶר עִמָּכֶם וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי"

במה עוסק הפרק הראשון של פרשת השבוע ? קריאת הפסוק השני יוצרת את הרושם שהוא עוסק במות שרה , ברם, מהר מאוד מתברר שהכתוב לקוני מאוד בעניין זה. הוא אינו אומר כיצד מתה, הוא מציין את מקום מותה, ובכך מעורר תמיהה – מדוע מתה שרה בחברון כאשר מהידוע לנו קודם, התגוררו אברהם ושרה בבאר שבע (ראו סוף פרק כ"א, סוף פרק כ"ב) אך אין הוא מסייע ביד הקורא לפותרה (פסוק ב' מציין שאברהם בא לספוד לה, מתחזק הרושם שהם התגוררו בנפרד לפחות מאז העקידה; שוב – הכתוב מגלה טפח ומכסה טפחיים). קריאת הפסוק הראשון גורמת למחשבה שהכתוב מנצל את מות שרה כהזדמנות לסכם את חייה , ברם הוא אינו אומר משהו תוכני, מעריך כמו שנאמר בסוף חיי אברהם

"וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה זָקֵן וְשָׂבֵעַ וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו" (בראשית כ"ה,ח) אלא מסתפק במניין שנות חייה. הפסוק השני והשלישי מתארים את אבלו של אברהם, אך מהר מתברר שגם זה אינו הנושא העיקרי. עתה מתברר שפסוק ד' מציג את עניינו של הפרק : משא ומתן בין אברהם לבני חת על רכישת קבר לשרה. מו"מ זה מתואר על פני ארבעה עשר פסוקים ועם סיומו המוצלח אומר הכתוב "וְאַחֲרֵי כֵן קָבַר אַבְרָהָם אֶת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֶל מְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה עַל פְּנֵי מַמְרֵא הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן:"

מה פשר תופעה זו ? מדוע מתעלם הכתוב מהיבטים אנושיים ובין-אישיים שיכול היה לפתח – כיצד מתה, מדוע אברהם לא היה איתה, ממה שאפשר היה לומר על חייה הלא-פשוטים : על סבלה בעקרותה, בתחרות עם שפחתה, בשבי בבית פרעה ואבימלך ; על מעשיה הקשים – עינוי הגר, גירושה עם ישמעאל בנה, על אי האמון בבשורת הבן ועל האושר כשהתממשה, ובמקום זה מתמקד בעניין בעל אופי טכני : כיצד רכש אברהם את המקום בו קבר את שרה ? ומדוע, בתארו עניין זה, הוא נכנס לפרטי פרטים של התמקחות ? הבה נעיין בשיחה בין אברהם לבני חת. שיחה זו מתנהלת בשלשה שלבים –

"וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ וַיְדַבֵּר אֶל בְּנֵי חֵת לֵאמֹר: גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת קֶבֶר עִמָּכֶם וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי: וַיַּעֲנוּ בְנֵי חֵת אֶת אַבְרָהָם לֵאמֹר לוֹ: שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ קְבֹר אֶת מֵתֶךָ אִישׁ מִמֶּנּוּ אֶת קִבְרוֹ לֹא יִכְלֶה מִמְּךָ מִקְּבֹר מֵתֶךָ: וַיָּקָם אַבְרָהָם וַיִּשְׁתַּחוּ לְעַם הָאָרֶץ לִבְנֵי חֵת:"

"וַיְדַבֵּר אִתָּם לֵאמֹר אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁכֶם לִקְבֹּר אֶת מֵתִי מִלְּפָנַי שְׁמָעוּנִי וּפִגְעוּ לִי בְּעֶפְרוֹן בֶּן צֹחַר: וְיִתֶּן לִי אֶת מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לוֹ אֲשֶׁר בִּקְצֵה שָׂדֵהוּ בְּכֶסֶף מָלֵא יִתְּנֶנָּה לִי בְּתוֹכְכֶם לַאֲחֻזַּת קָבֶר: וְעֶפְרוֹן יֹשֵׁב בְּתוֹךְ בְּנֵי חֵת וַיַּעַן עֶפְרוֹן הַחִתִּי אֶת אַבְרָהָם בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת לְכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ לֵאמֹר: לֹא אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְךָ נְתַתִּיהָ לְעֵינֵי בְנֵי עַמִּי נְתַתִּיהָ לָּךְ קְבֹר מֵתֶךָ: וַיִּשְׁתַּחוּ אַבְרָהָם לִפְנֵי עַם הָאָרֶץ:"

"וַיְדַבֵּר אֶל עֶפְרוֹן בְּאָזְנֵי עַם הָאָרֶץ לֵאמֹר אַךְ אִם אַתָּה לוּ שְׁמָעֵנִי נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה קַח מִמֶּנִּי וְאֶקְבְּרָה אֶת מֵתִי שָׁמָּה: וַיַּעַן עֶפְרוֹן אֶת אַבְרָהָם לֵאמֹר לוֹ: אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה הִוא וְאֶת מֵתְךָ קְבֹר: וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל עֶפְרוֹן וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן אֶת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף עֹבֵר לַסֹּחֵר: וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן אֲשֶׁר בַּמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לִפְנֵי מַמְרֵא הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ וְכָל הָעֵץ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר בְּכָל גְּבֻלוֹ סָבִיב: לְאַבְרָהָם לְמִקְנָה לְעֵינֵי בְנֵי חֵת בְּכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ:"

בשלב הראשון מבקש אברהם קבר. אין הוא מציין קבר ספציפי, ואין הוא מציין כיצד היה רוצה שהקבר יועבר לרשותו אלא מסתפק בביטוי הכללי – 'תנו לי'. בני חת נענים לבקשתו.

עתה מסתבר שאברהם רוצה מקום מסוים – מערת המכפלה בשדה עפרון. עוד מסתבר שהוא רוצה לקנות את השדה ולא לקבלו במתנה. עפרון מגיב באופן נדיב, או מתוחכם, ומציע את השדה לאברהם במתנה.

אברהם מבהיר עכשיו שהוא אינו מעוניין במתנה אלא בקניה. עפרון נוקב במחיר ואברהם משלם ובכך רוכש את השדה.

רגישותו של אברהם לקבלת מתנות ידועה לנו כבר מפרק י"ד. שם, לאחר נצחונו על ארבעת המלכים, מציע לו מלך סדום שהוא ונתיניו נשבו על ידי ארבעת המלכים ועתה ניצלו על ידי אברהם, את כל הרכוש שנפל בשבי. אברהם דוחה את המתנה ואומר –

"וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם הֲרִימֹתִי יָדִי אֶל יְקֹוָק אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ: אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם: "(בראשית י"ד, כג-ד)

בעיני אברהם, כשניתנת מתנה, אישיותו של הנותן נמצאת כל העת בין המקבל לבין החפץ ומזכירה את עצמה, ובכך פוגמת בישירות הקשר, במלאות הקניין. ברור לנו עתה שאברהם רצה שדווקא מקום זה יהיה שלו, ולחלוטין. מדוע נמשך אברהם דווקא למקום מסוים זה ?אינני יודע, לענייננו אין זה חשוב. מה שמהותי הוא שעבור אברהם מקום הקבורה אינו עניין סתמי. חשוב שהמקום יהיה מתאים, ראוי. ושיהיה שייך לו לחלוטין. מדוע ?

אברהם מכנה – פעמיים – את מבוקשו במונח 'אחוזת קבר'. זהו מונח המופיע פעמיים נוספות בלבד במקרא, שתיהן בקשר למערת המכפלה. המונח אחוזה בכלל מופיע רק 12 פעם ותמיד ביחס לנכסים חשובים המלווים את בעליהם לאורך ימים. (בעשרה מקרים למקום – ארץ ישראל, עבר הירדן, ארץ גושן. בשני מקרים הוא מתייחס לעבדי המשפחה ההופכים לאחוזת המשפחה) אחוזה בא משורש א.ח.ז בצורה פסיבית – הארץ אחוזה על ידי יושביה. מה מבקש אברהם ? הוא מבקש ארץ שיוכל לאחוז בה. עד כה אברהם לא קנה שטחי ארץ. הוא מרבה לנדוד, הוא נוטה אוהלו ומקים מזבחותיו בשכם, בחברון, מזרחה לבית אל, בבאר שבע. הוא אף יורד למצרים ועולה. הוא לא אוחז באדמה וגם אינו אחוז על ידה. עתה, עם מותה של שרה, שהאדמה אוחזת בה, רוצה אברהם לאחוז. הוא מהדק את קשריו עם אדמתו באמצעות מתו.

מה מעניין שהצעד הבא של משפחת אברהם בעניין אחיזה בקרקע הוא שהקב"ה אוסר על יצחק לצאת מארץ כנען בזמן רעב, כפי שעשה אברהם – "וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים גְּרָרָה: וַיֵּרָא אֵלָיו יְקֹוָק וַיֹּאמֶר אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ: גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶך" "(בראשית כו,א-ג)

יצחק נשאר בארץ, לכל חייו, והצעד הבא שהוא עושה הוא מעבר לעבודת אדמה – "וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ יְקֹוָק:" (שם,שם,י"ב) נמצא שעד למות שרה לא רצה, או לא ידע אברהם להכות שורש, להיאחז. הוא חלף דרך ארצות ה'סהר הפורה' – כנען, ארם-נהרים, מצרים. הוא עבר דרך כנען מצפון לדרום, כשהוא מותיר רישומו בכל מקום. היה לו שיח ושיג עם בני הארץ אך גם עם ה' ומלאכיו. עתה, משמתה שרה, מבין אברהם שהגיעה העת להשתהות, לעצור, להתחפר. מאז מתה שרה אברהם אינו נע עוד, ואינו משוחח עוד עם הקב"ה. הוא פורה, פעיל. הוא דואג למציאת אישה לבנו, הוא עצמו נושא אישה ומוליד בנים רבים (פרק כ"ה) אך כל זה הוא העמקת הקיים, ביסוס, לא עוד תנועה למחוזות חדשים. ומכאן מובן המעבר ליצחק הפסיבי, הנולד, גר ומת בארץ בלי לעזוב אותה ועובד את אדמתה. הגיע הזמן להכאת שורש.

אכן, כשם ששרה כיוונה את צעדיו של אברהם בחייה, כך כוונה אותו גם אחרי מותה. מבחינה זו, מותה לא היה סוף דרכה ואין פלא איפוא, שכאשר מובאת רבקה לבית אברהם, לא סופר שהיא מוצגת לפני אברהם שיזם את הבאתה אלא נאמר – 'ויביאה יצחק האוהלה שרה אמו'..וינחם יצחק אחרי שרה אמו'.כך יוצרת שרה חיבור עם רבקה ובכך זוכה להשארת הנפש. הקבורה ניתנת עתה להקבלה לזריעה. הזרע נטמן באדמה, כפי שהמת נטמן בה, ומקץ זמן נובט מהמקום בו נקבר צמח חדש.