בבית הכנסת מלוּוה הקריאה בתורה, בפרשת השבוע, בקריאת ההפטרה – קטע מספרי הנביאים שיש לו קשר נושאי כלשהו לתוכן הפרשה. לעיתים, קשר זה גלוי וברור, ולעיתים קשה לזהות מדוע נבחרה הפטרה מסויימת דווקא לפרשה זו ולא לאחרת. נדמה לי כי הפטרת "חיי שרה" שייכת לסוג השני, ובדיוק בשל כך מעניין אותי לבדוק מה יש בה שמשוחח עם פרשת השבוע.

אברהם "זָקֵן בָּא בַּיָּמִים" (בראשית כד',א') ועם זאת מבורך – "ה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל" (שם, שם). זו נקודת המוצא של הפרשה המתחילה במות שרה. למרות זיקנתו פועל אברהם לחפש לבנו כלה, ולאחר שמשימה זו מצליחה, הוא נושא לעצמו אישה שלישית בשם קטורה עימה הוא מוליד שישה בנים. התורה מונה את שמותיהם ומיד אחר-כך מספרת לנו: "וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק. וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנּוּ חַי קֵדְמָה אֶל אֶרֶץ קֶדֶם" (בראשית כה, ה'-ו'). קשה שלא להיזכר כאן בשילוחו של ישמעאל, בנו הבכור של אברהם: "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל הָגָר שָׂם עַל שִׁכְמָהּ וְאֶת הַיֶּלֶד וַיְשַׁלְּחֶהָ וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע" (בראשית כא',יד'). בשני המקרים אברהם אינו זורק את בניו חסרי כל – לישמעאל ולאימו הוא נותן לחם ומים (שכבר בפסוק הבא כַּלים מן החֵמֶת) ולששת בני קטורה הוא נותן מתנות. בשני המקרים יש למעשה השילוח סיבה ברורה: להרחיק את מתחריו של יצחק ולהפריד בינם לבינו – על ישמעאל אומרת שרה כי "לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק" (בראשית כא', י') ועל ששת הבנים מספרת התורה עצמה: "וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ" (בראשית כה', ו'). שילוח ששת בניו מביתם הוא מעשהו האחרון של אברהם בחייו.

ההפטרה נפתחת בתיאור זיקנתו של דוד, גם הוא "זָקֵן בָּא בַּיָּמִים" אבל ברכה אין לו: "וַיְכַסֻּהוּ בַּבְּגָדִים וְלֹא יִחַם לוֹ. וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲבָדָיו יְבַקְשׁוּ לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ נַעֲרָה בְתוּלָה וְעָמְדָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וּתְהִי לוֹ סֹכֶנֶת וְשָׁכְבָה בְחֵיקֶךָ וְחַם לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ. וַיְבַקְשׁוּ נַעֲרָה יָפָה בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וַיִּמְצְאוּ אֶת אֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית וַיָּבִאוּ אֹתָהּ לַמֶּלֶךְ. וְהַנַּעֲרָה יָפָה עַד מְאֹד וַתְּהִי לַמֶּלֶךְ סֹכֶנֶת וַתְּשָׁרְתֵהוּ וְהַמֶּלֶךְ לֹא יְדָעָהּ" (מלכים א' א', א'-ה'). כמה שונה זיקנתו של דוד מזו של אברהם – לא רק שדוד אינו מסוגל לשאת לעצמו אישה נוספת ולהוליד ממנה, אפילו לחמם את עצמו הוא אינו מצליח. בניו נאבקים על ירושת מלכותו, הורגים זה בזה, והוא – כך נדמה – אינו רוצה דבר מלבד שיניחוהו לנפשו.

למרות ההבדלים הבולטים בין דוד לאברהם, מכנה משותף אחד יש להם: שניהם דואגים לבן אחד מתוך שלל צאצאיהם ואת השאר מרחיקים מביתם וממעמדם.

כאברהם בשעתו, גם דוד הולך אחר דבריה של אשתו ומרחיק מעליו את בני הנשים האחרות, כדי שלא יפגעו בסיכויי בנהּ. שלא כמו אברהם, דוד אינו מנסה אפילו להתנגד לבת שבע ושותפיה למעשה הסחיטה, ונכנע במהרה: "וַיִּשָּׁבַע הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמַר חַי ה' אֲשֶׁר פָּדָה אֶת נַפְשִׁי מִכָּל צָרָה. כִּי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָךְ בַּה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר כִּי שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרַי וְהוּא יֵשֵׁב עַל כִּסְאִי תַּחְתָּי כִּי כֵּן אֶעֱשֶׂה הַיּוֹם הַזֶּה" (מלכים א' א', כט'-ל').

אם מחפשים נימה של מרדנות בקולו העייף של המלך, ניתן אולי למוצאה בביטוי "שלמה בּנֵךְ", אבל זולת טיפת ארס דקה זו, קשה לזהות בדמות המוצגת כאן את מי שהיה דוד המלך.

כאמור, לאחר שילוח הבנים, נפטר אברהם: "וְאֵלֶּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אַבְרָהָם אֲשֶׁר חָי מְאַת שָׁנָה וְשִׁבְעִים שָׁנָה וְחָמֵשׁ שָׁנִים. וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה זָקֵן וְשָׂבֵעַ וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו" (בראשית כה, ז'-ח'). אמנם בכל מוות יש עצב ופרידה, אך נראה כי התורה אינה מבקשת להעציב אותנו כאן אלא לגרום לנו לחוש סיפוק על חייו הארוכים, המלאים והשׂבעים של אברהם אבינו, גם לאחר שהרחיק מעל יצחק יורשו ,את בניו האחרים. בהפטרה, לעומת זאת, מודגשות חולשת הגוף והנפש מתוכן פועל דוד בהצהירו על שלמה כיורש.

שני הסיפורים דומים ושונים זה מזה באופן שקשה להתעלם ממנו. נדמה כאילו הם עומדים משני צידיה של מראה ספרותית, ולכן הם בהכרח משליכים זה על זה ומדגישים זה את זה.

האם הצמדת הפטרה זו לפרשתנו מבקשת לעמעם את "צדיקותו" של אברהם ולרמוז ששילוח בנים מביתם הוא תמיד תוצאה של חולשה והתערערות נפשית? האם היא מנסה דוקא להדגיש את מגרעותיו של דוד, העומדות בניגוד לשׂובע של אברהם בסוף חייו? איני בטוחה. דבר אחד ברור לי: הפטרה זו מאפשרת קריאה עמוקה, מעניינת ומאתגרת יותר של הפרשה. ובכך דייני.