בבואי אל הפתיחה המוכרת של פרשתנו, התעכבתי באופן לא צפוי בפסוק השני שבה:

בראשית פרק יב':

(א) וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ:

(ב) וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה:

(ג) וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה:

לפתע לא הבנתי מימד בסיסי של הבטחת האל לאברם: מדוע חשוב לאל להבטיח לאברם שיהיה "גוי גדול"? מדוע חשוב כי ייברכו בו כל משפחות האדמה? מדוע, בהמשך הפרשה, אברם מתרגש ומתרצה כאשר האל מבטיח לו, "וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה" (בראשית יג' :טז')? לו היה זה רק ביטוי לדאגה הגברית הבסיסית – היינו, להיות גדול (וליתר דיוק, גדול יותר מ-), להיות מפורסם, להיות בעל-שם עולמי – אזי הייתי מבין. לו כך היתה דמותו של אברם, אזי היתה מצטיירת תמונה שכזו: אמנם בהולכו אחר הציווי האלוהי "לך לך", אברהם מפגין תעוזה רוחנית ונכונות לפלס דרך. אולם מעבר לכך, חשיבותו נובעת מהיותו "הנשיא המייסד" של חברה (אומה) בעלת שם עולמי.

לפי דימוי זה של אברהם, להיות "במסע רוחני" לא היה בו בכדי למלא אותו סיפוק; הוא היה צריך להיות מוכר בתור שכזה על-ידי כל העולם, להיות "אב המון גויים" – כפי שהמדרש מכנה אותו בקבלו את תוספת האות ה"א בשמו. לכאורה, אילולא ההבטחה כי בעתיד זרעו יהיה כעפר הארץ וככוכבי השמים, אברהם לא היה רואה במעשי ידיו ברכה.

התעכבתי בפסוק זה לא רק בגלל מתח זה, שבין תחושת השליחות והתעוזה של "לך לך" לבין ארציותה וקטנותה של השאיפה להיות "גוי גדול". אלא בעיקר כיוון שהרהרתי בלבי, הלא נכון הדבר כי עם ישראל מסתפק (ואף לעתים מתגאה) בהיותו עם קטן? ארץ קטנה, סירובנו להיות דת מיסיונרית, הסתפקותנו בהיותנו שארית ישראל, אפילו התעקשותנו שלא למנות אנשים (כשסופרים מניין וכדומה) על מנת להביע את ערכו האינסופי של הפרט – כל אלו התיישרו בתור ועמדו כנגד רצונו של אברהם אבינו להיות גוי גדול, ולא הבנתי את פשר ההבטחה האלוהית.

עד שנזכרתי בעוד אחד מהרהורי לבי, מחשבה שמלווה אותי מספר שנים. פעם, כאשר המחשב שלי הוכה בווירוס אלים, שמחק קבצים רבים וחשובים לי, ובו בזמן השבית לחלוטין את המחשב שלי, קיללתי בקול רם את ההאקר שיצר את הווירוס. בשביל מה הוא עשה את זה? סתם כדי להרוס לאנשים? לרמוס אנשים קטנים כמוני בדרכו, להוכיח למיקרוסופט או גוף גדול אחר כי הוא יכול לפרוץ ולהרוס? איזה סיפוק אדם מקבל מהסבת הרס שכזה לאנשים חפים מפשע?

ופתאום באותם רגעים, כמה שזה נשמע מוזר, התמלאתי הערכה עמוקה לאותם האקרים. לא בגלל כישרונם הטכני בתכנות. אלא בגלל מסירות הנפש שלהם, בגלל אמונתם. איזו אמונה זו באדם, חשבתי, לעבוד שעות או ימים ואולי אף יותר, ולדעת בתוך תוכו כי הוא לא יטעם את טעמה המתוק של ההצלחה שלו. לכל היותר הוא יראה באתר של 'נורטון' או 'מקאפי' כי הוירוס שהוא המציא מקבל דירוג גבוה – אבל זהו בגדר ידע משני, לא עדות ישירה על השפעת פעולותיו.

באותו רגע הבנתי כי האקרים הם (בין היתר) גדולי אמונה אמיתיים. הם עמלים קשה תוך אמונה עמוקה ועיקשת כי מעשיהם יניבו פירות, תוך נכונות שלא לראות באופן ישיר את השפעתם האדירה בעולם.

כך אני מבין את הבטחת ה' לאברהם אבינו. לא שבאמת אברהם חשב שהגודל קובע, או שערכו של מסעו הרוחני יוכל להסתכם במספר הצאצאים שיהיה לו. אלא שחלק אינהרנטי של מסעו היה אמונתו העמוקה, כי למסע הפרטי שלו השפעה אדירה על העולם. כך שכשאלוהים מבטיח לו "כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ" (בראשית טו':ה'), אלוהים בעצם אומר: אפילו למסעך הפרטי חשיבות עולמית. אברהם נדרש להאמין בגודל הממשות של מעשיו, אפילו הקטנים ביותר, בגודל המשמעות של חייו.

ללכת בעקבות אברהם אבינו משמע: לא רק להקשיב לציווי "לך לך". אלא גם – כמו הסבתא שנרגשת בהולדת נכדתה כי בכך היא רואה את המשכיות הדרך, או, ליתר דיוק, כמו האקר שמוכן להתמסר לעמלו מבלי שום הבטחה שהוא יראה את מימושו – ללכת, צעד צעד, תוך אמונה כי בכל אחד ואחד ממעשי ידינו, יתברכו כל משפחות האדמה, ותהיי ברכה.

שבת שלום!