פרשת מקץ היא פרשה בה אנשים מקיצים משנתם, ומתייצבים נוכח המציאות. תהליך זה מופיע קודם אצל הדמויות המשניות בסיפור. פרעה מקיץ מחלומותיו הקשים.יקיצתו היא לא רק פיזיולוגית. היא גם ערנות למצב, התגייסות במלוא רצונו ויכולתו מול האתגר שהחלום צופן בחובו, יקיצה זו מתבטאת בכך שפרעה אינו מוכן להניח לחלום, לשכוח אותו. הוא מבין שניתן לו מסר. כדברי התלמוד – "חלום שלא פוענח כאיגרת שלא נקראה" (בבלי, ברכות, דף נה, א). המקיץ השני הוא שר המשקים. אדם זה שכח במשך שנתיים את יוסף, ביכול היה שרוי בתרדמה לגביו. מן הסתם הדחיק ושכח את ימיו הקשים בכלא, ורגע הנחמה שהעניק לו יוסף נשכח אף הוא. עתה נזכר 'מקץ שנתיים'. המקיצים המרכזיים הם אחי יוסף, יוסף ויהודה.

היום הראשון בביקורם של בני יעקוב במצרים היה הקשה ביותר. בבת אחת מצאו עצמם מסובכים בעלילה הזויה, ונתונים במעצר. היום השלישי, בו שוחררו כולם למעט שמעון, היה פחות קשה אבל מבלבל הרבה יותר. מה פשר הדרישה המשונה להביא את בנימין למצרים? מהי העסקה הזו שבמסגרתה בנימין יהיה אחראי לחירותו של שמעון? מה עולה בזיכרון נוכח הסיטואציה בה אח אחד נעלם והיתר חוזרים הביתה? על כן, ביום השלישי דווקא ולא בראשון יוצאת מפיהם הקריאה: אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת (פרק מב,כא) כדי לחלץ את הקריאה הזו, המבטאת, אחרי עשרים שנה, הכרה באשמתם, חברו יחד עשרים שנות אבל של אביהם, הזעזוע שגרם להם צפנת פענח כבר ביום הראשון, וכן האופן בו הוא רואה אותם – קבוצה שחבריה ערבים זה לזה, ולבסוף: העמדתם נוכח הפקרת אח.
הזיכרון גואה ואנו נחשפים לאופן בו האחים בעצם לא היו שם, במכירת יוסף. הם מכרו אותו, הם ראו אותו, אבל הם לא שמעו אותו. המעיין בפסוקים (פרק לז) יגלה שיוסף נזרק לבור ואילו הם ישבו לאכול ולשתות, ורק עכשיו אנו מבינים שזעקותיו לא קלקלו את תאבונם, הן פשוט לא הגיעו לאוזניהם. אולם עתה, אחרי עשרים שנה, הצעקות נשמעות, והאחים נעשים מחוברים למה שקרה.

תהליך דומה עובר על יוסף. בתחילת ימיו במצרים, יוסף מנסה לשכוח את עברו. הוא לא יוצר קשר עם אביו, גם כשיש ביכולתו לעשות כן, הוא מקבל שם חדש, הוא קורא לבנו הבכור מנשה –
כי נשני [=השכיחני] אלהים את כל עמלי[=סבלי] ואת כל בית אבי". עתה, כשהוא רואה את אחיו, תחילה הוא מתנכר אליהם, אבל אז וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם וכתוצאה מכך הוא נכנס למעורבות עמוקה בחיי משפחתו. הוא עושה זאת לדברי הכתוב בשל חלומותיו, בחלום ראה עצמו מנהיג המשפחה, והוא ניגש עתה לביצוע תהליך ארוך – טווח שבסיומו כל המשפחה תהיה כפופה למרותו במצרים.
החלטתו של יוסף לקדם את מימוש חלומותיו אינה מובנת מאליה – אין לומר שראה בכך צו אלוהי, הלא בעומדו מול חלומות פרעה מצא דרך לבטלם? האם רצה לנקום בהם? אם כן מדוע נאמר (פרק מב, כב) שבכה בשומעו את דבריהם? יוסף החליט לא להיות מתבונן מן הצד בחלומותיו, או אף קורבנם (הרי נמכר לעבד כי עורר את קנאתם, בין היתר על ידי סיפור החלומות) אלא לקחת אחריות עליהם ולממשם.
מכאן יוצא יוסף לדרכו כמנהיג המשפחה.

האחים ויוסף עברו תהליך של העצמת נוכחותם. תהליך הכרוך בנקיטת יוזמה ובקבלת אחריות. יהודה עבר את התהליך הזה באופן העמוק ביותר.

בפרשת תמר (פרק לח) התנהג יהודה כמוג לב. הוא פחד לעמוד מול תמר ולומר לה שלא תתייבם עוד, על כן הניח לה להמתין שנים ארוכות לנשואיה לשלה, בנו השלישי. אבל ברגע מסוים וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי, והוא לוקח על עצמו את האחריות למה שקרה, מרגע זה עלה יהודה על דרך חיים אחרת, בה הוא שם את כל כובד משקלו על הכף. לראיה, האופן בו הוא שכנע את אביו לשלוח את בנימין איתו (פרק מב,לז – מג,י). הבה נשווה את דבריו לאלו של ראובן – ראובן מוכן למסור את בניו למוות אם בנימין לא יוחזר. ההצעה נואלת מאוד, אבל מעבר לכך – הרי ברור שאינו מתייצב אחרי דבריו, ולכן אלו דברי סרק. אבל יהודה משכנע את אביו בכך הימצאותו על שהוא אומר לו – אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ! כלומר – עלי! ואכן כשיוסף מאיים לאסור את בנימין, אומר לו יהודה – עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים: וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו:
יהודה הוא זה שמגלה את עיקר משמעותה של הערבות – נוכחות מלאה של הערב במקום הצרה. יהודה שידע לומר 'אנוכי אערבנו', להיות שם עבור אביו, הוא זה שעליו נאמר 'אתה יודוך אחיך.. ישתחוו לך בני אביך'.