שאלה למקרוביוט / אגי משעול

ואם יהיה גופי עשוי מאורז מלא
האם תצמח ממנו נפש יותר זכה?

או אם חמישים בריכות יפלח ראשי את המים, היתפזר
ממנו נחיל הפטפוטים
ותפחת הזלעפה?

התצא הפרשדונה
אם אנשוך עגבניות שקטות?

האפליג על פני תה צמחים
אל אלוהים שאין ממנו חזרה
האם אהיה יותר פתירה?

האם בסוף אכיר
את האיש שבקיר
או הו הו
או הו הו
או הו הו
או הו הו?

הקריאה בפרשה מפגישה אותנו עם הרוע , עם הזעם וההרס הבאים בעקבותיו.
רוע שמשחית את בני האדם ומרעיל את הסביבה,
גורם להרס האדמה. הכל נידון לכליה: "כל אשר נשמת רוח חיים באפיו" [ז', כ"ב].
אנשים, בעלי החיים, הצמחים, הארץ. הכל נמחק.

"ותשחת הארץ לפני האלהים ותמלא הארץ חמס" [ו', י"א]
"והנני משחיתם את הארץ" [ו', י"ג].
"לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו ולא אוסיף עוד להכות את כל חי אשר עשיתי" [ח', כ"א]

מאז היותי ילדה אני מוצאת את עצמי מפחדת מההצפה הטוטאלית הזו של הרוע..
התמונות הסוריאליסטיות של כאוס משתולל ויציאה מוחלטת משליטה, מטרידים ומפרים את הרצון לשלווה והרמוניה..
אנשים רעים,
אל זועם,
גשם, מבול, תיבה,
עורב, יונה,
קורבן, דם,
קשת בענן.
שנה שלמה של אסון, חורבן העולם.

הקריאה מעלה אצלי כל כך הרבה שאלות.
מהו הרוע? לשם מה הוא נברא, מה תפקידו?
כיצד נתמודד עימו?
והפחד, מהו? האם הוא שורש כל רוע?
האם אכן מתחת לכל בריון מסתתר ילד קטן, דחוי ומבוהל?
מה בין רוע לתוקפנות.. ועוד ועוד..
פוגשת את הפחד שלי מהתוקפנות שבתוכי.. נתקפת חוסר אונים.
מה זה הדבר הזה שאנו מרגישים כל כך לא בנוח בחברתו..

וכפי שאגי משעול שואלת, זה עוזר האורז המלא שנאכל? הבריכה? העגבנייה האורגנית?
היש לנו סיכוי בכלל?
רבות נכתב על הרוע והתוקפנות, ידועה גישתו של פרויד, הטוען לכך שזהו דחף מולד שעלינו להכיר בו לעומת אחרים שיטענו שהתוקפנות נובעת מחסך, וזו תגובה למציאות קשה. או כאלה שיציעו תשובה הכוללת תפיסה מורכבת, שאכן מכירה בכך שישנו הדחף הזה בתוכנו, אך הוא יצא רק בזמנים בהם האדם חש עצמו בסכנה.
בכל מקרה, נדמה שכולנו מכירים את "זה" בדרך זו או אחרת..
לראשונה, כבוגרת, אני קוראת אחרת את הפרשה ומצליחה אפילו להתפעל, עם כל הקושי האמיתי, המחנק בגרון והמתח העצום שמרגישה בגופי בזמן הקריאה .
אני מבינה שנשמעת כאן אמירה "בואו נדבר על הרוע".
כן, בואו ונכיר בו, נמשש אותו, ניגע בקטסטרופה, נהיה אמיתיים.
נראה כמה זה קרוב אלינו.

זה נפלא להיות צמחונים, למחזר בקבוקי פלסטיק, להצטרף לנשות מחסום ווטש, להתפלל שלש תפילות ביום, ללכת לקונצרטים של הפילהרמונית, לעשות מדיטציה, לאכול רק ביצים שבקעו מתרנגולות שהסתובבו חופשי כל היום, ללמוד תורה או להציל חיים במחלקה לרפואה דחופה.
אכן.. נעים להיות יפה נפש.. צדיק תמים..

אך רק אנו יודעים את האמת. רק אנו יודעים את המחשבה העולה בראשנו כשעוקפים אותנו בכביש, רק אנחנו יודעים את התחושה בתוכנו כשאנו יושבים במסעדה, מתים מרעב והמנה שלנו מתעכבת ומתעכבת, רק אנחנו מכירים את הרוע הפרטי שלנו..
ואולי זה מה שמבקשת פרשת המבול להפגיש אותנו איתו.
באומץ רב, להניח כבר בתחילת הספר יסוד מרכזי בהתנהגות האדם , הטבע והאל.
וכשנפגשים עם הרוע – מה עושים?

"עשה לך תיבת עצי גופר, קנים תעשה את התיבה.."
אלוהים בוחר את נוח ומציע לו לבנות תיבה, להסתגר, לשרוד באמצעות הבידוד.
להשאיר צוהר, חרך הצצה ולחכות עד יעבור זעם.
האם זו הדרך היחידה?
ודאי שלא. בעוד זמן לא רב נפגוש את אברהם הפועל באופן הפוך.
הוא יוצא לתקן את העולם, הוא נלחם עבור חייהם של אנשי סדום הרעים והחטאים,
מתחנן על נפשם שהאש לא תכלה אותם, עד הרגע האחרון הוא פועל.

הרבי מסלונים, בעל ה"נתיבות שלום", מציע תשובה לשאלה זו:
"אלה תולדות נוח. נוח איש צדיק תמים היה בדורותיו, את האלוהים התהלך נוח".
"ללמדנו באה שלכל דור יש עבודה מיוחדת, וכן לכל אדם לפי תכונות נפשו ובכל יום, וכל אחד צריך לבחון את תפקידו לפי היום ולפי המצב שבו הוא נמצא, והתנאים שמסביבו.
והיסוד לכל הוא "ראשית חכמה יראת ה'", וכן מידי יום ביומו צריך להתחיל בהנחת יסוד של יראת ה', וכל שכן במצבים מיוחדים שרק בכוח יראת ה' שייך לעמוד בהם".

לפעמים נכון להימנע ולהסתגר מן הרוע ולפעמים נכון לצאת ולהלחם.
ואין פעולה אחת, התנהגות שנכונה תמיד, גם לא לאותו אדם.
לשם כך נדרשת עבודת הנפש. ההתבוננות השקטה פנימה, תרגול הכנות והיושר האישי, המאפשרים לנו להכיר במניעים שלנו להתנהגותנו.
התבוננות שמאפשרת, בסופו של דבר, בחירה.
והבחירה היא החירות.
חירות הנובעת מהיות האדם מחובר לכוח חיותו, והוא יודע שהוא עושה את הנכון לו היום, את המוטל עליו כרגע.. ואכן, יכול להיות שמחר יבחר אחרת ועבודתו תקרא לו למתוח שריר אחר בנשמתו.

קיבלתי היום מייל על "תחרות רשת ללא אלימות"
תחרות סטארטאפים למאבק באלימות והסתה ברשתות לציון יום השנה ה17 לרצח יצחק רבין.
"יוזמה ברוכה", אני חושבת לעצמי, בעודי יושבת בבית קפה בחברת אנשים מנומסים להפליא.

יחד עם זה אני נזכרת בקטע מספרה של פמה צ'ודרון, "המקומות שמפחידים אותך":
"ג'רוויס ג'יי מאסארס הוא חבר בודהיסט שלי, שחי באגף הנידונים למוות.
בספרו "למצוא חופש: כתיבה מאגף הנידונים למוות", הוא מספר סיפור …
ערב אחד הוא ישב על מיטתו וקרא כאשר עומר, שכנו מן התא הסמוך קרא לעברו:
"הי, ג'רוויס, תראה מה מראים בערוץ שבע".
הטלוויזיה של ג'רוויס פעלה בלי קול. הוא הביט וראה אנשים מנופפים בזרועותיהם. הוא אמר
"היי, עומר, מה קורה שם?"

והשכן שלו אמר: "אלה הם הקו קלוקס קלאן, הם צועקים שהכל באשמת השחורים והיהודים".
כמה דקות אחר כך קרא עומר: "היי, תראה מה קורה עכשיו"
ג'רוויס הביט בטלוויזיה וראה קבוצה גדולה של אנשים צועדים, מניפים כרזות ונעצרים על ידי המשטרה. הוא אמר "רק מלראות אותם אני יכול להבין שהם כועסים נורא. מה הסיפור שלהם?" ועומר ענה "זו הפגנה של פעילים למען הסביבה. הם דורשים להפסיק את כריתת העצים ואת הרג כלבי הים ודברים כאלו. תראה את האישה שצורחת לתוך המקרופון ואת כל האנשים שצועקים".
עשר דקות מאוחר יותר עומר שוב קרא לו "היי, ג'רוויס! אתה עדיין צופה? אתה רואה מה מראים עכשיו? הפעם ג'רוויס ראה אנשים בחליפות שהיו נסערים מאוד. הוא אמר: "מה הסיפור של אלה?" ועומר ענה: "ג'רוויס, אלה נשיא ארצות הברית וכמה סנטורים, כל אחד מנסה לשכנע את הציבור שהכלכלה הנוראית הזאת היא באשמת האחר".

ג'רוויס אמר "טוב, עומר, בטוח שלמדתי משהו מעניין הערב. לא משנה מה הם לובשים, מדים של הקלאן, בגדים של פעילים למען הסביבה או חליפות ממש יקרות, לכל האנשים האלה יש אותן פנים כועסות"

רק אנחנו נדע…
שתי מתנות מודגשות לאחר המבול: הזמניות, חילופי עונות וימים… והקשת בענן..
יסודות של איזון.

"עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו" [ח', כ"ב]
הבטחה לחיבור בין הטבע והזמן, תנועה עדינה בין סדר ושינוי..

"ונראתה הקשת בענן"
ריבוי צבעים המשתקף באור..
בכל פעם בו אנו נופלים במלכודת הפיצול, הכעס וההקצנה, בכל פעם שנרגיש מאוד צודקים..
כשנשמע אותנו מחלקים את העולם לשחור ולבן, טוב או רע, צודק ולא צודק… נביט למעלה לשמים, נחפש את הקשת..
ניצור בעצמנו מקום, מרחב לקבלה.. מרחב שיש בו ריבוי צבעים, גמישות ואור.

שבת שלום,
חודש טוב ומבורך!