בשבת חול המועד סוכות, אנו עתידים לקרוא את ספר קהלת, ודומני כי המלך קהלת, כמונו, בדיוק סיים לציין את יום הכיפורים. עליו עדיין ניכרים רשומיו של היום-שאחרי-יום-כיפור: לאחר ההתעלות הגדולה, לאחר ההבטחה הגדולה של השינוי המתחולל בעשרת ימי תשובה, חוזרות-פוקדות אותנו אותן ההתמודדויות שהכרנו לפני-כן – ויחד עמן, אותן הנפילות. אזי מתעצמת התחושה כי קהלת צדק, "מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן" (א' ט"ו). אם על יום כיפור תלינו תקוות כי משמעות חיינו תתבהר לנו, ששיאו של תהליך התשובה אותו עברנו יכונן ויכוון את דרכינו החדשה, אנו מגלים כי דרכינו אינה דרך כלל. מסביב לפינה ראינו פיתול בכביש, אך לא ידענו כי הוא יוביל אותנו חזרה לאותה נקודת התחלה. "מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (א', ט'). אין תזוזה של ממש; על כן, "הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל" (א', ב').

זאת ועוד, עבור קהלת, אותו המוטיב שכל-כך מרכזי בליטורגיה של יום כיפור – הארעיות שלנו, השבירות שלנו, המוות שלנו – מאיים להכשיל כל ניסיון להעניק משמעות לחיינו. דבריו יוצאים כמו מפיו של שליח הציבור שוב ושוב ומנחיתים עלינו סתירה קשה: "מוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן" (ג', י"ט), שכן מקרה אחד קורה לכולם. משום כך, אין יתרון של ממש לחכם על פני הכסיל. בגלל המוות שיקרה לשניהם, אומר קהלת, "שָׂנֵאתִי אֶת הַחַיִּים" (ב', י"ז): הסופיות שלנו מכרסמת את טעם החיים.

מלבד רוחן של עצם האמירות הללו, גם הצורה הספרותית של קהלת משקפת את אותה התפיסה של חוסר התקדמות: משפטים חוזרים על עצמם, לעתים כמעט ללא שינוי, לעתים בשינוי קל, כדי לחזק את הרושם כי אין התקדמות. עד שדומה כי שנים עשר פרקי הספר הינם בגדר פרשנות לפסוק הפותח, "הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל". כך אנו רגילים לקרוא את קהלת, וכך, לעתים קרובות, אנו חשים לאחר יום הכיפורים. ברם, סבורני כי ניתן לאתר במסלול של ספר קהלת נקודת מפנה, בה קהלת נחלץ ממעגל הייאוש ומוצא דרך להעניק משמעות חיובית לאותם גורמים בדיוק שרק עתה היו למכשול.

אותו מפנה, להערכתי, מתחולל בבראשית פרק ג', באותם הפסוקים המוכרים היטב: "לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם. עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ. עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת. עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד. עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים עֵת לַחֲבוֹק וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק. עֵת לְבַקֵּשׁ וְעֵת לְאַבֵּד עֵת לִשְׁמוֹר וְעֵת לְהַשְׁלִיךְ. עֵת לִקְרוֹעַ וְעֵת לִתְפּוֹר עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר. עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם" (ג', א'-ח').

מה סוד הקסם של אותם פסוקים? איזה מהפך מתחיל להתחולל עם בואם? הרי באיזו אמת הם נוקטים, אם לא באותה אמירה חוזרת ונשנית של הבל, של חוסר-כיוון, של היעדר מסלול? בפסוקים אלה, קהלת מגלה, מסתתרת אבן יסוד של הקיום האנושי: כינון יחס חיובי אל חליפת הזמן, ההשלמה עמו, הנכונות לחיות בו ואתו – ולא להילחם נגדו. כתוצאה מכך, לא רק שאין צורך להכריע בין "לשנוא או לאהוב?" – עצם הקוטביות של השאלה מתגלה כשגויה. השאלה איננה איזו מהם? אלא: מתי כל אחד מהם?

אין להמעיט בגודל המפנה הטמון בניסוח חדש זה. הרי סיום הלחימה עם הזמן, פירושו השלמה עם אותו גורם שמסמן את עצמתו ואת מרותו של הזמן: המוות. ברגע שקהלת מסוגל לראות כי לכל התרחשות ישנו הזמן המתאים לה, אזי קהלת מסוגל לחולל יחס אחר גם אל המוות "טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה", הוא קובע (ז', ב'). נימוקו לכך מלמד כי הסיבה לכך איננה נטייה דכאונית או אובדנית, אלא דווקא בגין החיבור לחיים הנובע מכך: "בַּאֲשֶׁר הוּא סוֹף כָּל הָאָדָם וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ" (שם). לאמור, המוות חדל מלהיות גורם הנוטל את טעם החיים, ומותמר לגורם המכוון את לב האדם לחיים עצמם ולערכם.

ומה מגלה האדם כשהוא מביט לחיים לאחר המפגש עם המוות? ראשית, הוא מקבל את מלוא המשמעות של כפיפותו לזמן, "אַל תֹּאמַר מֶה הָיָה שֶׁהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶּה" (ז', י'): אין המבט מופנה לעבר, לאותם ימים שהיו לפני ההכרעה או לפני הטעות, כאשר הכל היה בגדר פוטנציאל לא ממומש. אלא "טוֹב אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ" (ז', ח'), שכן עם הזמן מגיעה בשלות ועומק שאין להשיגם טרם ניסיון החיים. לא בכדי שבאותן שיחות מהדימות בין ר' אלישע בן אבויה (אחר) לבין ר' מאיר, כאשר אחר שואל את ר' מאיר מה הוא למד בבית המדרש, ר' מאיר מצטט מדרש דווקא על הפסוק הזה (ואלישע מתקן אותו!) (ראו בבלי חגיגה ט"ו א"ע ומקבילותיו בירושלמי ורות רבה). רצונו של הסיפור לומר: גם לאחר הכפירה – ודוק: רק לאחר הכפירה – ניתן להגיע לרמה הגבוהה ביותר של הבנה, הנקנית עם הניסיון המצטבר של שנים רבות.

לכפיפות זו לזמן משמעות נוספת: באשר לעתיד, אין האדם מצפה לוודאות. ביסוד גישתו של קהלת לחיים העתידיים נמצא המשפט, "שַׁלַּח לַחְמְךָ עַל פְּנֵי הַמָּיִם כִּי בְרֹב הַיָּמִים תִּמְצָאֶנּוּ" (י"א, א'). חוסר-ודאות זו איננו מאיים על התועלת שבעמלו; אדרבא, הוא מהווה מניע לעשייה: "בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ כִּי אֵינְךָ יוֹדֵעַ אֵי זֶה יִכְשָׁר הֲזֶה אוֹ זֶה וְאִם שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים" (י"א, ו').

בנוסף, בעקבות המפגש עם המוות, האדם עוזב את הבדידות הקיומית שלו לטובת מפגש ממשי עם העולם החיצוני לו. למפגש זה עם העולם שני מוקדים: בקשרים אותם הוא בונה עם אנשים אחרים ובעמלה שלו – במעשיו. "טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד אֲשֶׁר יֵשׁ לָהֶם שָׂכָר טוֹב בַּעֲמָלָם. כִּי אִם יִפֹּלוּ הָאֶחָד יָקִים אֶת חֲבֵרוֹ וְאִילוֹ הָאֶחָד שֶׁיִּפּוֹל וְאֵין שֵׁנִי לַהֲקִימוֹ" (ד, ט'-י'). אין שותפות זו משנה מאומה את נקודת המוצא או את נקודת הסיום של האדם – היינו, את מצבו הקיומי כיצור בודד. עם זאת, היא מעבירה את זירת ההתרחשות של קיומו קמעה, כך שחשיבות עליונה מוענקת דווקא לאיזור הממשק בינו לבין העולם.

כך גם עם עמלו: באמצעות מעשיו, האדם מעניק משמעות לחייו ומתמסר אליהם. "אֵין טוֹב מֵאֲשֶׁר יִשְׂמַח הָאָדָם בְּמַעֲשָׂיו" (ג', כ"ב). במעשים עצמם, האדם בורר את דרכו. לכן דווקא בהם – ולא במותו – מתגלה הממשות המכוננת של חייו. על כן, לקראת סוף דבריו, קהלת מגדיר מחדש את סופיותו של האדם:"סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם" (י"ב, י"ג). "כל האדם" – היינו, ערכו האמתית, משמעות חייו, נמצא בגוף מעשיו. במלים אלו, עליהן הקריאה המסורתית חוזרת פעמים, קהלת מזמין אותנו לכונן יחס אחר אל הזמן, אל הארעיות: ניכנס לסוכת החיים השבירה שלנו לא מתוך פחד מפני האלמנטים, אלא מתוך רצון להתחבר אליהם.