"קול השופר קורא, מתנשא
מן המצר
עולה מבין הכובעים, הלחשים,
בתי הנפש, עיני הילדים הקרועות,
המזגן הרעוע.
יחפזון שקיות חטיפים מיד גדולה
אל יד קטנה, משק צלופנים
להשקיט עוללים.

תקיעה, שברים,תרועה
זמרו משכיל

זמרו למלכנו זמרו,
עם אנקות החיה הפצועה
שקולה ללא פשר.
קול עירום, ניחר, מתאמץ.
באבחתו,
ישבר ברחי לבי"
(אסתר אטינגר/ השופר)

 

אתחיל, ברשותכם, בנימה אישית המחוברת אל מסכת החגים הגדולה שאך עתה הסתיימה. כל ניסיון לחוות את תפילות החג עלו לי, כאם לזאטוטים, במאמצים ובמפחי נפש. הנה אני מגיעה  אל בית הכנסת, לבושה לבן ומכונסת ביראת קודש, מייחלת לרגע של התעלות והתחברות אל איזה רגע של שיא, וכבר מתנפץ הכל, אל מול פרצופם המלוכלך של הקטנים הדורשים מנת חלקם בתשומת הלב. "יחפזון שקיות חטיפים מיד גדולה אל יד קטנה" על מנת להשכיח קיומי, עד לפעם הבאה.

 

נדמה, כי פרשת נח היא הורתה של תופעת המתח הקיומי בין היותנו בשר ודם לרצוננו העמוק להתקרב אל האלוהי. אם פרשת בראשית והבריאה הפנטסטית זימנו לנו רגע של הוד אל נוכח פני האלוהים ויצירתו באה פרשתנו וחשפה בפנינו את האנושי, על מחדליו ותשוקותיו, פחדיו מן החיה ומעצמו ואובדנו. וודאי, עניין זה בדבר האדם אנו מוצאים כבר בבראשית, ברגע החטא הראשון, הקללה והרצח. אך נראית לי נכונה הבחנתו של הרש"ר הירש לפסוק: "ולשת גם הוא ילד בן ויקרא שמו את אנוש אז הוחל לקרוא בשם ה'" (בראשית ד', כ"ו)  כשהוא אומר: "אנוש מציין את האנושיות בירידתה – בניגוד "לאדם" בטהרתו…"אנוש" מציין איפא את האדם, שאיננו "אדם" כשמו. "אדם" הוא נציג ובא כח לה'; הוא עובד את עבודת ה', – וכך מוליך את העולם בדרך ההתפתחות והבריאה. ואילו "אנוש" מנצל את מעמדו לרעה ונוטל שררה לעצמו. בדרכי אלימות ואונס יביא על העולם מחלה אנושה".
וממשיך הירש ומסביר, כי מזמן אנוש החלו, מלשון חילול, לקרוא בשם ה' על שום שהיה צורך בכך, כי איש כבר לא ידע שמו ואת הדרך אליו. במובן זה מעניינת במיוחד פרשת קורבנו של נח, אחר שיצא מן התיבה, על שום שנאמר בה: "וירח ה' את ריח הניחוח ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו" וגו' (בראשית ח', כא). קרי, ניסיונו של נח להכיר תודה לבורא עולם, על ידי הקרבת החיה, מבהירה היטב עד כמה היה רחוק מלהבין רצונו של מקום. האל מאשר את קביעתו, כי האדם רע מנעוריו אחר שהריח את ריח קורבן החיה, זו ששהתה במחיצתו של נח זמן ממושך, ועתה היא משמשת לעולה. בדומה לזה פרשת דור הפלגה, שתחילתה ברצונם של בני האדם להקים להם מגדל גבוה עד השמים. יש יאמרו למען הגדל שמם שלהם על פני האלוהים ויש יאמרו בניסיון להתקרב אליו. בין כך ובין כך מבולל הקב"ה את הבונים, על מנת שלא תהא שפתם אחידה, על מנת שיתפזרו בכל הארץ. כאומר להם: אתם מבקשים את נוכחותי, חפשו לכם דרכים אחרות (אולי פשיסטיות פחות), דברו דברים שונים, חפשו אותי. לכאורה, זו האווירה אליה נכנס המעיין בפרשת נח, וכבר מזמן שכח את ימי גן העדן שהיה מצוי בהם והתרגל אל הדפוסים שאנו מכירים אותם מקרוב כל כך. ואולם, בין המבול לדור הפלגה מצויה הברית, ומקומה כאן, אחר הכאוס ולפני כאוס אחר מחייבת תשומת לב.  אמת נכון, דעת המקום אינה נוחה במיוחד ומעשי האדם אינם מספקים נחת רוח. ובכל זאת מובטחת הברית ומובטחת החוקיות הברוכה של האדמה. הארציות תמלא את מקומה, תחליף את הפנטסטי של ששת ימי הבריאה. המעשה האלוהי יחליף את הדיבור האלוהי ובני האדם יוכלו, מידי פעם בפעם, עם חלוף הענן בשמים להבחין גם בקשת, על שלל גווניה. באנושיותם יישארו בני האדם ועם זאת, ובשל זאת, האל מעונין בהם ואפשר יהיה לחזות באלוהי, ואפשר יהיה לקרוא בשמו. הם יפלו וישובו וילמדו לחיות את החיים המזמנים מתח בין אלוהות לבשר. במובן זה נח משקף את האדם הנח בעולם הארצי, הקיומי והאנושי. הוא היפוכו של אברם, שנדרש ללכת ולשוב אל האלוהים. ללכת אל מעבר לפיזי – אף במחיר ויתור על הנכסים היקרים ביותר שמציע הפיזי. אבל זה כבר סיפור אחר, ואפילו שם ילמדו הקב"ה את אברם, שיש קדושה בארץ ואין להניח אשה וילדים בהתקרב האדם אל האלוהים.