'אלה תולדות נח, נח איש צדיק תמים היה בדורותיו' (בראשית ו, ט). מהו 'בדורותיו'? יש דורשים לשבח, ויש דורשים לגנאי… (תנחומא, מהדורת בובר, פרשת נח סימן ו)

היום אני מבקשת לדרוש לגנאי את נח –  האיש והנטייה. הנטייה לבנות לעצמינו תיבות, לאפסן בהן את בני המשפחה, ואותם בלבד, לחכות עד יעבור המבול, תעבור השואה, יגורשו פליטי דרפור אל מותם, ולשוב לנטוע כרמים ולהשחית את הארץ.

נח והחוויה הנרקיסיסטית

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ: עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר… (בראשית ו, יג-יד)

נקודת המפגש בין שני הפסוקים האלה יכולה להעביר על דעתם גם את המוסריים והטובים שבבני האדם, גם את הצדיקים והתמימים בדורותיהם. הפנטזיה הנרקיסיסטית מתאשרת בעוצמה שאין למעלה ממנה. כל העולם כולו בכף אחת, ונח בכף השניה והוא מכריע את כולם. רק הוא טוב, רק הוא שווה, רק הוא בנו האהוב של אלוהים. וכמובן, מיד לאחר אישור הפנטזיה בונה לעצמו נח 'רחם' – תיבה. והנה, ספון ברחם המלאכותית, מתערסל במים האינסופיים, שט לו נח הקטן, פטור מאחריות כלפי העולם, רק הוא והאלוהים שלו, עד לניפוצה של הפנטזיה… .
קשה להאשים את נח שלא יצא להגנת אחיו, בני אדם, קשה להאשים אותו שלא הסכים לוותר על החלום המתוק של ה'בן יקיר'. אבל אם לא נאשים אותו אולי לא נאשים גם את השותקים אל מול זוועות הנאצים, אם לא נאשים אותו – לא נבין את האחריות המוטלת על כתפינו. ועל כן חובה לדרוש לגנאי.

נח במעי הדג
בתורה עצמה אין שום ביטוי לסולידאריות של נח עם בני דורו, שום נסיון לקיים משא ומתן (כדוגמת אלו שקיימו אברהם ומשה עם האלוהים) ואין גם שום נסיון לעודד את בני האדם להיטיב דרכיהם. נח המקראי מזכיר בהתנהגותו (וגם בחייו ה'רחמיים' בתוך המים) את יונה הנביא, עויין את העולם, בורח, נטול חמלה ביחס לאחרים (ולא מתבייש לבכות כשנובל הקיקיון הפרטי שלו ונגזל ממנו מעט צל).

מדרש ממתיק דינים
המדרש, מבקש לעיתים להמתיק את דינם של גדולי האומה, והנה מדרש המציע סיפור מתקן ליחסי נח עם סביבתו:
בא וראה: למה אמר הקב"ה לנח שיעשה תיבה, כדי שיראו אותו שהוא עוסק בה ויעשו
תשובה … אמר הקב"ה מתוך כך שאני אומר לו עשה תבה והוא עוסק בה,
והם מתכנסים אצלו ואומרים לו: נח מה אתה עושה? והוא אומר להם 'תבה,
שאמר לי הקב"ה שהוא מביא מבול לעולם שהן מכעיסין אותו'. ומתוך כך עושין תשובה.
(תנחומא, מהדורת  בובר, פרשת בראשית סימן לז)

ואפילו 'ההמתקה' המדרשית הזו לא יכולה להספיק. גם בשיחה זו אין די. נח היה צריך לריב עם אלהים, לנסות בכל דרך אפשרית להציל ולו אדם אחד, ולו ילד. מישהו. רק על מנת שנדע שהוא לא עשה לביתו בלבד (ולמרות הנטייה הצמחונית שלי אני לא מוכנה לקבל את המחשבה שהצלת חיות היא תחליף להצלת בני אדם).

גם הזהר כועס על נח
בספר ישעיהו נקראים מי המבול 'מי נח' ולזהר יש הצעה מרתקת ומאוד לא אוהדת להסביר את המעבר מהכינוי 'מי המבול' ל'מי נח':

(אמר משה לקב"ה) עכשיו יאמרו כל בני האדם שאני קטלתי את ישראל כמו שעשה נח.… כיוון שאמר לו שינצל הוא ובניו ולא ביקש רחמים על העולם ומתו, ובשל כך נקראו מי המבול על שמו, שמו שנאמר (ישעיה נ"ד):  'כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח' (זוהר בראשית פרשת נח, מתורגם מארמית)

אז היום אני מציעה לצמצם את שבע מצוות בני נח לארבע
שתיים עשה ושתיים לא תעשה:
א. מה ששנוא עליך לא תעשה לעצמך.
ב. מה ששנוא עליך לא תעשה לרעך.
ג. חובה עליך לממש את צלם אלוהים (בלעז: הפוטנציאל) הגלום בך.
ד. חובה עליך לסייע לפחות לאדם נוסף בעולם (מלבד שארי-בשרך) לחיות חיים שיש בהם כבוד ומימוש עצמי.
והחובה לדאוג לזולת האחד ההוא, צריכה להיות מעשית, מוחשית, נטולת הנחות ובלתי ניתנת לפרשנויות. אני אומרת: אחד על אחד – כל אחד מאתנו ידאג לקחת אתו לפחות אדם אחד נוסף בשביל החיים והמימוש העצמי.

נח ב'קולות' ותלמוד המביא לידי מעשה
לפני כמה שנים סיפר לי עמית ב'קולות' שהלימודים ב'קולות' גרמו לו לתת יותר צדקה משנתן עד כה. אני לא מצליחה להחליט אם הסיפור הזה משמח או מעציב אותי. אני אוהבת לחשוב שמצוות צדקה היא בכלל 'מצוות בני-נח' שלי, שזה רעיון כללי ויסודי שהבנת חשיבותו קודמת לתלמוד תורה. קצת מפחיד אותי לחשוב שהבנת עומק האחריות שלנו כלפי הזולת נובעת מתלמוד תורה.
ואם כך, למה הייתי רוצה שיגרום הלימוד ב'קולות'? נדמה לי שהייתי רוצה שהלימוד ב'קולות' יגרום לכל אחד ואחת לחיות פחות 'נוח'. שהלימוד יערער, יטלטל ויגרום לנו להזכר במה שהיינו אמורים לדעת גם ללא תלמוד תורה, במה שיודע כל ילד קטן, במה שמירוץ החיים עוזר לנו לשכוח.
שבת שלום