בתהליך הפרשנות אופקי הפרשן מתמזגים עם משמעות הכתוב והוא מביט בתורה כבמראה משוכללת המשקפת את דמותו עטורה בדברי אלוהים חיים. סיפורי בראשית הם סיפורים אטיולוגיים הפורסים את ההיסטוריה הרוחנית של העולם בו אנו חיים. אנו חיים בעולם מגוון המחולק ליחידים, למשפחות ולעמים. אולם, כמנהגה של הסימפוניה האלוהית, התורה מוסרת לנו כמה סיפורים מקבילים לכל אירוע. כך מסבירה פרשתנו את חלוקת האנושות לעמים באמצעות שני סיפורי יסוד, אשר כל אחד מהם פתוח לשבעים פירושים.
היהדות אינה גזענות

ב1975 החליטה עצרת האומות המאוחדות להשוות את הציונות לגזענות, ב1991 חזרה בה. מה קרה בינתיים? בינתיים הופשר הקרח בין המעצמות, בינתיים קראנו שוב ושוב את הפרשות הפותחות את התורה. פעמיים נבראה האנושות – בבראשית היינו כולנו לבני אדם; השבת כולנו יצאנו כבני נח מן התיבה. אלוהים ברא את האדם יחידי "מפני שלום הבריות, שלא יאמר אדם לחברו: אבא גדול מאביך" (משנה סנהדרין ד:ה). אלוהים השמיד את כל בני האדם והותיר צדיק תמים אחד שישקם את האנושות. אדם הראשון מייצג אב משפחה חוטא; נח מייצג אב משפחה צדיק תמים. האנושות יכולה לתלות את ייחוסה באדם או בנח, בחוטא או בצדיק. כך או כך – אב יחיד יש לאנושות. הסיפור המכונן של המסורות המונותיאסטיות הוא סיפור אנטי גזעני – "אב אחד לכולנו". אלא שלא כל כך משנה מה דמותו של האב הקדמון, המשפחה מתפרקת. (ביידיש יש פתגם שמשווה בין ייחוס לתפוחי אדמה – בשניהם החלק הטוב טמון באדמה).

קללת העמים – סיפור ראשון

אבל הצדיק-תמים השתכר והתגולל עירום, גלוי לבניו בחולשתו. חם הקטן חוטא, שם ויפת מכסים את ערוות אביהם. ומכאן צומחת קללה שמפרקת משפחה לעמים:

"להיות שתקן כנח,

אשר לראשונה דיבר

עת חילק ילדיו בין ארור לברוך,

לא המבול, לא היונה ולא אשתו

שמעו אותו מדבר". (מירון ח. איזקסון/ שתיקה)

קללת נח מפרקת את משפחת העמים וזורעת היררכיה ואיבה ביניהם. זרע חם מוכרז כעבד לאחיו; יפת יתייפה; זרע שֵׁם – כלומר אנחנו – נהפוך למועדפים.

הצלע הראשונה פותחת בעיה קשה במיוחד – משפחה אחת מקרב העמים נדונה לעבדות. הצלע השניה ניתנת לקריאה כפולה: זכה נוסח המסורה: "יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם" לשני אבות פירוש, שמתארים שתי מערכות יחסים בינלאומיות. חלקו השני של הפסוק חסר נושא; איננו יודעים מי ישכון באהלי שם. פשט הפסוק (המפורש בשכתובי המקרא מימי בית שני כמו ספר היובלים ומגילה מקומראן) הוא שה' ישכון באהלי שם- והנה לנו שוב קנאה ותחרות. לעומת זאת, חז"ל דורשים את הפסוק כך: "יפיותו של יפת באהלי שם" (מגילה ט ע"ב) והנה לנו הפריה הדדית בין בני נח שהטיבו עם אביהם.

בלבול הלשונות – סיפור שני:

סיפור "מגדל בבל" מוסר לנו תיאור שונה על הווצרות העמים. לא קללת נח הטילה איבה בין העמים; איבה לא הוטלה כלל. אלוהים הוא שהפיץ את העמים שביקשו לבנות עיר ומגדל.

הפרשנות המסורתית ראתה בהפצת העמים תגובה לחטא. חטא היוהרה של בני האדם, אשר ביקשו לעלות לשמים, לנשל את בורא העולם ולתפוש את מקומו. פרשנים מודרנים שונים בנו קומה נוספת על מיתוס החטא וראו בסיפור העיר והמגדל משל לתהליך הסיביליזטורי, אשר מנצל את משאבי הטבע לשם האדרת האדם, תהליך שמכיל את זרעי הפורענות שיובילו לכיליון המשאבים ולאובדן האנושות. רוצה לומר: המגדלים היהירים עצמם, שאנו בונים, יובילו לחורבננו. "בבל" הפכה סמל להיבריס האנושי ולחורבן שהיא ממיטה על יוצריה.

אולם, אם אכן מדובר בניסיונם של בני אדם להגיע לשמיים – מדוע אינם בונים את המגדל מראש אררט, עליו נחה התיבה בסוף המבול, אלא דווקא בבקעה? מה מטרת העיר המקיפה את המגדל? מדוע לא מתואר כעסו של האל, כדרך שהוא מתואר בפרשיות רבות אחרות בתורה? מדוע לא מוצג בלבול הלשונות כעונש? שאלות אלו פותחות את שערי הפירוש בפני קריאה אלטרנטיבית לסיפור "מגדל בבל":

כפי שפירש הרשב"ם – התורה מתארת בפירוש את הסיבה לבניית העיר והמגדל: "פן נפוץ על פני כל הארץ" (בראשית יא, ד). בני האדם בונים את המגדל מתוך חשש. לאור דברים אלו יש לתפוס את סיפור בניית המגדל כתגובה פוסט-טראומתית שלאחר המבול. ספר "הזוהר" עומד על כך שפליטי המבול הגיעו לבקעת שנער, שם הם מוצאים את שרידי החיים האחרונים, את עצמות הדגים. הדגים לא נכחדו במבול אלא כאשר יבשו המים. הדגים שביקשו לעצמם חיים הלכו והתנקזו יחד עם המים ההולכים וכלים לאגם בבקעה, שהפך לשלולית ולבסוף יבש והביא לכיליונם. כמו הדגים, גם בני האדם, הולכים ומתנקזים לבקעה ומבקשים לשמור על הקיום – "פן נפוץ על פני כל הארץ". על דפנות הבקעה הם בונים להם עיר שפניה אל המרכז. במרכז הם מבקשים לבנות מגדל, היום היינו מכנים אותו 'מגדלור', שיסמן את הדרך הביתה עבור בני האדם שיתרחקו מן המרכז. כך לא יידח מהם נידח ותובטח שארית הקיום.

האל, שהתחרט זה מכבר על המבול, רואה את פחדם של בני האדם, וליתר דיוק – של בני נח ששרדו. שפה אחת ואחידות דברים ייקבעו את בני האדם בתודעת פחד, בשמירה על קיום בלבד וייצרו מבנה פוליטי ריכוזי ודכאני. משום כך הוא בולל את לשונותיהם ומפיץ אותם על פני כל הארץ – להרחיב את מקום מושבם, ליצור מגוון עמים ותרבויות.

משפחת משפחות העמים

– האם הגיוון האנושי הוא טוב או רע?
– תלוי בעיני המתבונן, או יותר נכון – תלוי במעשי בני האדם. תרבויות מתחרות עשויות להמיט אסון אחת על רעותה והן מסוגלות לתרום לפריחה, להפריה הדדית ולצמיחה. העמים יכולים לנהוג כמשפחה אחת גדולה, שזוכרת אב משותף, בורא משותף, משמיד משותף והם יכולים לחיות תחת קללה קדמונית, שנאה ואיבה.

את סיפורי בראשית ניתן לפרש באופנים שונים, אולם אין ספק שבמהלכם מוחלף גיבור הסיפור. לאט לאט אלוהים מפנה את מקומו לטובת האדם אשר ברא בצלמו. את סיפורי בראשית ניתן לפרש באופנים שונים, אך יותר מכך – אנו מפרשים אותם במעשים שונים. ההתנהגות האנושית בכל דור ודור מלמדת האם הגיוון הוא מעלה אנושית או מגרעה, האם הוא אסון או יתרון, האם הוא קללה אנושית, עונש אלוהי או מעשה חסד נדיב.

עמותת "טבע עברי" קבעה את פרשת נח כשבת של "קיימות יהודית". המבחן האקולוגי הוא מבחן כלל אנושי ורב תרבותי ומהווה עוד הזדמנות להודות על הגיוון, לקלוט עוד רעיונות מן החוץ אל תוך עולמנו היהודי ולהעניק לו נופך משלנו, בדברים ובעיקר – במעשים.

שבת שלום.