פרשת השבוע מעמתת אותנו עם אחד הפחדים העמוקים והקמאיים שבנו – אסון. אסון עולמי. "סוף העולם".

הכל יכול להגמר. רק לפני שבוע נברא עולם שכולו טוב, ואפילו "טוב מאוד" – והנה האל' שברא אותו – מחליט להחריבו.
"וַיַּרְא יְדֹוָד כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם: וַיִּנָּחֶם יְדֹוָד כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ: וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם:" (בסוף הפרשה הקודמת. בראשית ו',ה'-ז')

בפרשת נח מפורט המשך וכמעט שחזור של סיפור הבריאה. העולם נחרב ונברא מחדש.
האנושות חוטאת. והאדם, כמי שמהווה חלק מתוך מערכת שלימה לתוכה נברא, וקיבל ציווי ואחריות לקיומה, בחטאו מביא להחרבת העולם כולו. מקריאת הפסוקים הקשים של החרבת העולם ע"י המבול מתעוררת השאלה מדוע נחרב העולם כולו בשל חטא האדם, ועל כך עונה הגמרא במסכת סנהדרין:
"אם אדם חטא, בהמה מה חטאה? – תנא משום רבי יהושע בן קרחה: משל לאדם שעשה חופה לבנו, והתקין מכל מיני סעודה. לימים מת בנו, עמד ופיזר את חופתו. אמר, כלום עשיתי אלא בשביל בני, עכשיו שמת – חופה למה לי? אף הקדוש ברוך הוא אמר: כלום בראתי בהמה וחיה – אלא בשביל אדם, עכשיו שאדם חוטא – בהמה וחיה למה לי?" (ק"ח ע"א)
הגמרא מציגה את התפיסה האנתרופוצנטרית שאנו מכירים "לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם" (משנה מסכת סנהדרין, פ"ד, מ"ה) אולם אמירה זו נושאת גם את אחריות האדם לקיום העולם בכלל, ולאופן קיומו בפרט.

"בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך…" (קהלת רבה פרשה ז)

כך נבחר נח להיות הנושא באחריות להמשך קיום העולם. הפסוקים בהם הוא מתואר טומנים בחובם בקשה לפרשנות – "נח איש צדיק תמים היה בדרתיו"– ציון המילה "בדורותיו" מעורר מחלוקת חכמים באשר ליחסיות צדיקותו של נח – אם היה נח חי בדורות אחרים האם גם אז היה נחשב לצדיק? או רק בהשוואה לדור חוטא צדיק הוא, ומאידך – אם בדור שכזה היה צדיק על אחת כמה וכמה שהיה גם בדורות אחרים…
גם הצייתנות של נח מעוררת שאלה – בסיום פרק ו' מתואר כי – "וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים כֵּן עָשָׂה" ומייד לאחר חמישה פסוקים שוב פעם – "וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּהוּ יְדֹוָד" – מדוע טורחים לציין בפנינו ולחזור על כך שקיים את כל מצוות ה'? האם הצייתנות הזו היא אשר הביאה אותו להיות נמצא חן בעיני ה'? או שמא מבקרים אותו הפסוקים על שציית ולא נלחם למען דורו כמו אברהם בהמשך?

כך או כך, מספרים לנו הפסוקים כי הייעוד של נח טמון עוד במתן שמו כפי שתואר בפרשה הקודמת –

וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ יְדֹוָד: (פרק ה', פסוק כ"ט)

עם היוולדו יועד להיות לנחמה, על חטא ועצב, על האדמה שקוללה בשל חטא אדם הראשון – ושוב עולה הערבות הנדרשת בין אדם ואדם, אדם ועולם, כפי שמפרש חזקוני על שמו של נח: "מה שקלקל זה, יתקן זה" –

סיפורי יסוד אלו של תהליך יצירת העולם מחזקים בנו שוב ושוב את התודעה – אכן, קיימים החטא והקלקול, והתוצאות שלהם נוראות וקשות עד מאוד – ואולם בתוך זה שזורה נחמה – נחמת התיקון שגם היא בידי האדם…

והתיקון האלוהי איה הוא?
אני מוצאת את הפסוקים מנחמים אותי בכך שגם באל' ובהנהגתו את העולם, מתרחש תהליך של תיקון.
מבורא שיוצר יצירה מושלמת, מתבונן עליה ממרחק, וברצותו גם מחליט להחריב אותה – הופך למשגיח נושא באחריות ושותף ליצירתו, וכורת ברית עם עולמו. ועם האדם.
הפסוקים המרגשים, המתארים נחמה של קבלת המציאות הברואה כפי שהיא, הכתובים בלשון אנושית כל כך, מבטיחים לנו שותפות חדשה של האל' עם העולם שיצר ועם האדם שיצר – לא עולם מושלם, וגם לא "טוב מאוד" –
עולם שיש בו קלקול ותיקון, של האדם, של האלוהים.
וזו לשון הברית:

"וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי: עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ:…

וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְלֹא יִכָּרֵת כָּל בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם לְדֹרֹת עוֹלָם: אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ:" (פרק ח', כ"א – פרק ט', י"ג)

על הקשת וגווניה כאות הברית, מפרש הרש"ר הירש –

"הן זו תהיה הנהגת ה' מכאן ואילך: רבות ומגוונות הדרכים להתפתחות המין האנושי, אך ה' לא יגזור כליה על האדם, אלא יחנכנו לקראת המטרה האלוהית על יסוד השוני ורבגוניות בני האדם…

ומעל לכל: כל ריבוי הגוונים של נפש האדם…כולם מחוברים אל החיים, וה' פורש עליהם את סוכת שלומו, בכולם שבירת קרן אור של רוח ה'…"

אותה קשת נפלאה שאנו רואים בימי החורף – שהיא אור ומים, החומרים ההיוליים מהם נברא העולם, היא האות והתזכורת שניתנה לנו לאותה הברית והשותפות של האל' הבורא עם עולמו. בגמרא מתואר סיפור ממנו עולה כי דור שבו נראית הקשת עדות עליו כי אין בו צדיק גמור (כתובות, ע"ז ע"ב), ואילו אני רואה בראיית הקשת זכות, ובוחרת לראותה כתזכורת חשובה ומנחמת של שותפות. עליה נוהגים המברכים לומר:
"ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם זוכר הברית ונאמן בבריתו וקיים במאמרו".

בריתות נוספות בין אלוהים ואדם ועולם עוד מצפות לנו בהמשך הדרך.