שתי מתביישת לומר לי באיזה גיל נפל לה האסימון שהאדם הראשון לא היה יהודי, או לפחות מעין טרום-יהודי. "זה לא שאני ממש חשבתי על זה", הוא מוסיפה, "אבל פשוט חשבתי עליו כחלק מהרצף של הנרטיב היהודי. כביכול שכחתי שהאל ברא את כל העולם – ולא רק את היהודים".

הפלא שבדברים אלו הוא שאשתי היא אשה רגישה ביותר, פתוחה לזולת באשר הוא, פלורליסטית אמיתית, שגדלה בבית שאינו מרים מחיצות בין יהודי לבין מי שאינו יהודי. אם כן, כיצד יש להסביר ראייה מצומצמת ומצמצמת זו של ראשית התורה, של ראשית האנושות, של – ראשית האלוהות?

ללא ספק, ל"טעות" זו יסודות עמוקים במסורת היהודית. לא בכדי לאותו פסוק מדברי הימים (דה"י א', י"ז, כ"א) נמצא שימוש רחב בסידור: "וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ [אֲשֶׁר הָלַךְ הָאֱלֹהִים לִפְדּוֹת לוֹ עָם לָשׂוּם לְךָ שֵׁם גְּדֻלּוֹת וְנֹרָאוֹת לְגָרֵשׁ מִפְּנֵי עַמְּךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ מִמִּצְרַיִם גּוֹיִם]". כביכול אנחנו הגוי היחיד בארץ, ואלוהים קיים רק – בשבילנו.

פראנץ רוזנצוויג מזהיר אותנו מפני בעיה זו:
היהדות עם שהיא גוחלת כלפי פנים, עלולה היא שתאצור את חומה בחיק עצמה הרחק ממציאות-העולם… כאן [הסכנות] הן התכחשות-לעולם, זלזול-בעולם, המתת-העולם. משום התכחשות-לעולם היה בכך שהיהודי, בקרובת אלוהיו, הטרים לעצמו ברגשו את הגאולה ושכח שאלוהים בורא ומגלה הוא וכבורא הוא מקיים את כל העולם כולו וכמגלה הרי הוא, בסופו של דבר, נושא פניו לאדם באשר הוא (*1).

ובכן, אותו פירוש המוכר של רש"י (על בסיס מדרש) לבראשית א:א מאשש את חששותינו כי מדובר בראייה צרה ביותר של התורה, של הקיום היהודי ושל התיאולוגיה היהודית. מדוע, רש"י שואל, התורה מתחילה עם סיפור בריאת העולם? הרי אם, כפי שמרבים לחשוב, מטרת התורה היא נתינת המצוות לעם ישראל (וקיומן ע"י עם ישראל), מדוע התורה אינה מתחילה עם המצווה הראשונה שניתנה לעם ישראל, "החודש הזה לכם" (שמות י"ב, ב')? המעניין (והמאכזב) הוא, כי רש"י אינו מנסה לכונן כאן תפיסה אחרת של מה זאת תורה: הוא אינו משתמש במרכזיותו של נרטיב בראשית כדי לטעון טענה אודות חיוניותו של הנרטיב ליד ומאחורי הההלכה (ה-nomos), והוא גם לא מנסה לטעון על בסיס התחלה זו כי יש קשר בל-יינתק בין הנרטיב היהודי לבין העולם בו הוא מתרחש.

אלא, רש"י מספק תשובה כמעט ברוטאלית לחידה זו של תחילת התורה:
שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו:
משמעות דברי רש"י – התורה מוכרחת להתחיל עם בריאת העולם כדי לבסס את זכותו של האל כבורא העולם לבחור בעם ישראל ולתת לנו כל חלק של התבל שלבו חפץ.

אלא שהפילוסוף הצרפתי עמנואל לוינס, בספרו חירות קשה, דורש את דברי רש"י, עד שהם נעשים ליסוד מוצק של תיאולוגיה אתיקה, המעמידה במרכז את הדאגה לאחר. לפי לוינס, רצונו של רש"י לומר, כי:
בכדי לרכוש את הארץ המובטחת, על האדם לדעת כי האל ברא את הארץ. ללא ידיעה זו, הוא יכבוש אותה רק כליסטים. אף זכות אינה נובעת מהעובדה שהאדם זקוק למרחב מחיה… החירות שלי מגלה את עצמו כשרירותי… הפעולה ה'רגילה' של האגו שלי, אשר ממיר כל חפץ וחפץ שאליו ידיו מגיעות ל'שלו', מוטל בספק. לרכוש – משמע, לקבל. בתורה, הארץ המובטחת לעולם לא תהיה רכוש… והחלקאי, בעת הביכורים, לא יחשוב על הקשר הנצחי שלו אל האדמה כי אם על אביו שהיה ארמי אובד (*2).

בצורה מופלאה, לוינס מרחיב את דברי רש"י עד שהם באים לא כדי לבסס את זכותו של עם ישראל בארץ ישראל, אלא ללמד לאנושות כולה (ובתוכה, עם ישראל!) כי אין כל 'רכישה', אין כל ישיבה בארץ שהיא אינה בגדר השאלה. בידיו המיומנות של לוינס, הפסוק הראשון של התורה בא ללמדנו, כי הבריאה כולה מעשה אלוהים היא, ולידיעה זו השלכה אתית מובהקת: היא מכוננת תודעה, לפיה החלקה 'שלי' גובלת בזו של השכן, מרחב המחיה שלי נושק בזה של האחר, קיומנו הלאומי טומן בחובו דריסה על רגליו של עמים אחרים. הקיום של האחר בסכנה מתמתד מפני הקיום שלי.

בזאת לוינס לא רק גואל את דברי רש"י. הוא מעמיד את התורה כולה על רגל אחת: על תודעה תיאולוגית, המשתיתה מחויבות אתית ואנושית עליונה. בכך, לנגד עינינו, חג שמחת תורה מותמר מחגיגה שבטית, בה גוי אחד בארץ חוגג את הקשר הבלעדי שלו עם האל שנתן לו את 'תורתו' – לבקשה-דרישה לממש את ההבטחה הגדולה של הימים הנוראים ולהרחיב את ידיעת ה' בקרב כל יושבי תבל. המלה האחרונה של התורה – 'ישראל' – מבקשת ודורשת המשך קריאה ל'בראשית'. הכניסה פנימה אל עמקי ייחודו של עם ישראל הינה לא אחרת מאשר חתירה אל הפסוק הראשון של תורת ישראל – שהיא תורת ה' – המוביל אותנו לתודעה רחבה של האל כבורא עולם.

_____________________

1. פראנץ רוזנצוויג, כוכב הגאולה (ירושלים: מוסד ביאליק, 1970, עמ' 421). הדגש שלי.
2. עמנואל לוינס, "דת למבוגרים" בתוך חירות קשה (תל-אביב: ריסלינג).