ספר בראשית, פרק  ו' – פרק י"א

"(א) וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם: (ב) וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ: (ג) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה: (ד) הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם וְגַם אַחֲרֵי כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם: (ה) וַיַּרְא יְקֹוָק כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם: (ו) וַיִּנָּחֶם יְקֹוָק כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ: (ז) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם: (ח) וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְקֹוָק: "

"(ט) אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ: (י) וַיּוֹלֶד נֹחַ שְׁלֹשָׁה בָנִים אֶת שֵׁם אֶת חָם וְאֶת יָפֶת: (יא) וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס: (יב) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ: "

לפרשת המבול פתיחה כפולה. שתי הנמקות שונות זו מזו מובאות כתשובה לתהיה מדוע השמיד ה' את עולמו? הראשונה בפסוקים א-ח; השניה בפסוקים ט-יג.

החטא המתואר בפסקה הראשונה קשור במתח שבין שמים וארץ. בני האלהים, יצורי השמים, מתערבים בבנות האדם. פסוק ג' מביא את האופן בו מעריך ה' מעשה זה –
"(ג) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה:"

והנה פירושיהם של ר' אברהם אבן עזרא מגדולי פרשני המקרא הספרדיים ושל רש"י גדול פרשני המקרא באשכנז לשני חלקי הפסוק –
אבן עזרא: ") לא ידון רוחי יש אומר שהוא כמו וישב חרבו אל נדנה (דה"א כא, כז), כי הגוף לרוח כנדן,ויש אומרים שמשקלו כמו וישב העפר (קהלת יב, ז) והוא מגזרת דין, כי הרוח דיין בגוף. "

רש"י : "בשגם הוא בשר – כמו בשגם, כלומר בשביל שגם זאת בו שהוא בשר, ואף על פי כן אינו נכנע לפני, ומה אם יהיה אש או דבר קשה, כיוצא בו (שופטים ה ז) עד שקמתי דבורה, כמו שקמתי. וכן (שם ו יז) שאתה מדבר עמי, כמו שאתה, אף בשגם כמו בשגם:"

שני המפרשים עומדים על הדיכוטומיה בין בשר לרוח. בפירושו של אבן עזרא, הרוח נתונה בגוף כחרב בנדנה, בכלי בתוך נרתיק. וה' קוצב כאן זמן, שאחריו תוצא החרב מנדנה. בפירושו השני הרוח אף שופטת את הבשר 'הרוח דיין בגוף', כלומר מתקיים ביניהם קונפליקט. לפירוש רש"י היקף הקונפליקט רחב יותר. הרוח שבגוף הוא נציג ה' והבשר מורד בה' כשהוא נלחם ברוח. תגובתו של ה' לנוכח הקונפליקט, החלטה על השמדת היקום, מזכירה את סוף הפרשה – פרשת דור המגדל שאף היא מתפרשת על ידי רש"י כנסיון להלחם באלהים. תגובתו של ה' בנויה על הפרדה בין רוח לבשר. השתוללות יצריו של האדם נתפסת ככיבוש הרוח על ידי הבשר, חלקיו העליונים של האדם, מערכות הערכים, הרצון, ההתכוונות, נכבשו על ידי תאוות הבשר והם כלי שרת בידיו, על כן התגובה היא  – מחיית האדם החוטא.
ראיה זו משפיעה גם על דרך התיאור בפרשה – בעיני ה' 'השחית כל ב ש ר ' את דרכו. האדם מתואר כבשר. כיוון שהרוח שבו איבדה את עצמאותה, נכבשה. מעצם היות האדם בשר ותו לא , נגזר בהכרח שימיו קצובים וקצרים, וכאמור בישעיהו מ,ו – 'כל הבשר חציר וכל חסדו כציץ השדה'.

החטא המתואר בפסקה השניה קשור במערכות היחסים בתוך העולם האנושי, 'מלאה הארץ חמס'- שוד, גזל. בראיה הא-להית זו היא השחתה 'השחית כל בשר את דרכו על הארץ'  כלומר – הכל התקלקל. חוסר הגבולות של בני האדם הריסת כל נתיב קבוע גורמת לחוסר גבולות מצידו של א-להים 'הנני משחיתם את הארץ'. ואכן זוהי לדעת רש"י, משמעות המלה מבול – 'שבלה את הכל, שבלבל את הכל'.
מבחינת המעשה, יש כאן חזרה אחורה אל מעבר לבריאת היום השלישי בו הופרדו מים ויבשה ואף מעבר לבריאת היום השני שכל עיקרה רקיע,כלומר חציצה, הפרדה, בין מים עליונים למים תחתונים בעוד כאן – "נבקעו כל מעיינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו" יש כאן תגובת 'מדה כנגד מדה'. כמו בפסקה הקודמת גם כאן מוזכר נח. אולם שם הוא זה שמצא חן בעיני ה', כלומר ה' מזהה במחנה האויב, האנושות החוטאת והמורדת, בן ברית ואותו הוא מציל. בפסקה זו ה' אינו מזכיר את צדקתו של נח כסבה לבחירה בו. צדקתו אכן מוזכרת בפסוקים הקודמים. והיא כנראה הסיבה לכך שכיון שה' החליט שמישהו ישרוד, יהיה זה נח.

אולם צדקת נח אינה  הסיבה להצלתו. מדוע ניצל העולם? תשובה סמויה לכך נמצאת אולי במעשה התיבה, המתואר רק בפסקה השניה. מבחינת הספור הראשון, התיבה אינה מוזכרת כי אינה חשובה. החשוב הוא שהאנושות מרדה ונמחתה, למעט משפחה שלא מרדה. ובאמת, התיאור הנרחב והמפורט של התיבה מעורר תהיה –  מדוע כה חשוב לתאר אותה? ומדוע כה חשוב היה לה' מה יהיו ממדי התיבה? אני רוצה להציע את פירושו של ידידי, יעקב דקל, לעניין זה – התיבה על ממדיה המדויקים היא אקט של תחימת גבולות לאנושות שאיבדה את גבולותיה. יושבי התיבה ניצלים לא בזכות צדקתם אלא בזכות העולם המתוחם והמדויק שהקימו (צדקתם סימנה לה' שיש להם סיכוי להתמודד עם משימה זו) ובצאתם מהתיבה הם יוצאים לעולם של ברית, של גבולות. ה' מבטיח לתחום גבולות לעצמו, 'זרע וקציר וקר וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו' והוא תוחם גם גבולות לאדם, הוא אוסר עליהם לאכול את דם החיה ולשפוך את דם האדם. האנושות אליה מכוונים איסורים אלו היא אנושות 'קיינית', של חומסים ורוצחים, שעתה מושמים להם גבולות. בהתאם לכך חטא המגדל הוא לפי הפסקה הראשונה מהדורה נוספת של מלחמה באלים, היבריס, ולפי השניה – שוב אובדן גבולות.

בסופו של דבר, שני ההסברים למבול אינם כה שונים. השני אומר בשפה חברתית מה שאמר הראשון בשפה תיאולוגית. ולשני החטאים הללו רקע נפשי דומה – אובדן גבולות, שכחת העיקר, האדרת האישיות הפרטית,צרכיה ויצריה. מצב זה הוא כבר, מבחינה פנימית, מצב של מבול – בלילה, בלבול, הצפת כל מדרך כף רגל במים. על מי המבול הללו שט נח ולא טובע בזכות נכונותו להיכנס לעולם מתוחם שה' ברא עבורו . האסוציאציה המיידית היא למשה שאף הוא הונח בתיבה במים, כדי להינצל מטביעה. אך להבדיל מנח ששמו הפסיבי מבטא את נכונותו להיסחף על גלי המבול ואת העדר יכולתו להציל אחרים, הרי משה הוא זה שמושה, מחלץ אנשים מתוך המים, תיבתו הופכת אבן פינה להצלת שרידי עולם ישן. כיוון שמשה יודע גם לתת תורה, לקבוע גבולות, להעניק חוק.