מדוע לספר פעמיים?

ספר בראשית – פרק א', פסוק א' – פרק ו', פסוק ח'

נדרשת עזות מצח מסוימת כדי לכתוב על פרשת בראשית. כל כך הרבה כבר נכתב על המלים המעטות הללו; בדורות רבים כל כך, בלשונות רבות כל כך, וממקומות שונים ומשונים. הפרשה נדרשה לקדם אידיאולוגיות, אינטרסים, ותובנות חפות-מאינטרס מודע. והלא מה שעושה הטקסט המקראי לא ייאמן ביומרנותו – הוא נטל על עצמו לגולל באחד עשר פרקים כלומר בכמה מאות משפטים, את סיפור תולדות ההיסטוריה של העולם ושל האנושות עד למקום בו חל הפיצול הגדול ואי אפשר עוד לספרו כאחד. על כן, הבה נתנצל בפני הטקסט ובפני כובד הנושא המתואר.

דרך הכניסה שלי לפרשה בנויה על התובנה שעל אף שהפרשה נוקטת לשון אגדית ועוסקת במקומות וזמנים אחרים, כוח משיכתה נבנה על כך שהיא עוסקת בנו, כאן ועכשיו –
" זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ: (בראשית ה,א-ב)

הפרשה מבצעת את המשימה הזו – ספור ההווה המתמיד במלים של עבר, בשתי דרכים שונות זו מזו. הדרך הראשונה מופיעה בפרק א' ובפרק ה', השניה – בפרקים ב',ג' וד'. ניתן להקביל את שתי דרכי הספור על ידי הקבלת הדמויות, העלילה,המבנה והמסרים המפורשים והמשתמעים.

בפרק א' הדמות הדומיננטית היא אחת ויחידה – אלהים. שמו מופיע 35 פעמים ב 34 הפסוקים של הפרק. (כולל הפסקה הראשונה של פרק ב' שמכל בחינה לשונית מבנית ועניינית שייכת לפרק א; החלוקה לפרקים היא מאוחרת ואינה אותנטית). בהעדר תיאורים מוחשיים ואמירות של המספר אודותיו, מתאפיין אלהים על ידי פעולותיו ואמירותיו בלבד. דרך פעולתו היא עקבית, חסרת היסוס, מלאת בטחון. העולם נבנה רובד על רובד החל מהתשתית – אור, מים, אדמה עבור בצומח, בחי וכלה באדם. אין במהלך הפעילות תהיה על הנחות יסוד. האל מדבר שלש פעמים – אל החיות, אל האדם ולקהל אנונימי ( 'נעשה אדם בצלמנו כדמותנו') אך בשלשת המקרים הוא אינו מצפה לתשובה. בכל שלב עוצר האל, בודק את מעשיו ומשתכנע – 'כי טוב'. למרות מורכבותו האדירה של הנושא: בריאת העולם, עלילת בריאתו היא פשוטה ביותר. יש קו עלילתי אחד – האל הבורא את העולם, כנראה על פי תוכנית ערוכה, ללא כל סיבוך. כשמסתיימת הבריאה מסתיים הספור, אם כן, זהו ספור סגור.תיאור כה פשוט למשימה כה אדירה יכול להיתפס או כבנלי ורדוד או להפך – יש שגב ביכולת לדווח באופן פשוט ומכליל כל כך על בריאת עולם ומלואו. המבנה מתאים מאוד לעלילה ולדמותו של אלהים. פרק א' מחולק לשבע פסקאות (כך בספרי התורה המועתקים ביד על פי מסורות כתיבה עתיקות) בעלות מבנה פנימי מקביל – המאמר האלהי, תיאור בריאת אותו יום, הסקירה האלהית הקובעת 'כי טוב', מספור היום. מבנה מוקפד זה מתאים לחשיבה המסודרת שעלילת הפרק בנויה עליה. המסר המפורש בפרשה הוא השמחה בבריאתו וישובו של עולם.
סיכום מעשה הבריאה מבחינת האל הוא –
"וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד : "
ברכתו וציוויו לראשוני המין האנושי היא –
"פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ:"
אין הוא דורש מהם לעבוד אותו, אין הוא מצווה אותם על התנהגות מוסרית או על איזושהי נורמה אחרת. מדובר על מעשה ישובו של עולם, ולצורך כך – שליטה ביצורים אחרים. מבחינה זו האדם אך ממשיך את ההתנהגות האלהית – בריאה תוך כדי שליטה מלאה.

פרק ב'-ד' שונה מכל הבחינות הללו. באשר לדמותו של אלהים – היא מורכבת הרבה יותר. כבר שמו הוא אחר, לאורך הפרק הוא נקרא – יְקֹוָק אֱלֹהִים. (כך בפרוייקט השו"ת של בר-אילן המקפיד על אי-כתיבת השם המפורש של ה' הנכתב באותיות י-ה-ו-ה. האות ה' מוחלפת באות ק').
השם הראשון קשור בהוויה, והאל מופיע כמי שיוצר את הבריאה בהווייתו ולא רק פוקד על היווצרה. כמו כן הוא מצביע על כך שהאל נמצא כאן, הווה, ובזה מתקיימת נקודת מפגש שלו עם ברואיו.
השם השני הוא השם הביצועי, הקשור לשונית למשמעות של כוח.
ובאשר לאופיו -אלהים מופתע פעם אחר פעם. הוא מגלה שלא טוב לו לאדם שנברא לבדו, הוא לא מצליח זמן מה למצוא לו את זיווגו, הוא מצווה את האדם לבל יאכל מהעץ, ולא מביא בחשבון את הגורמים שיכשילו את האדם שהוא עצמו בראם (הנחש וכן נגישותו של העץ האסור במאכל). מעשה הבריאה אינו מתפתח באופן עקבי ומסודר אלא נע בקפיצות, כשמהלך החשיבה הוא דיעבדי – בנוי על התחלות פגומות ומלויין לאחר מעשה. כך כבר בתחילת הפרק –
"אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְקֹוָק אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם: וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר יְקֹוָק אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה: וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה:"

אין צמחים עדיין כי אין מי שיטפל בהם ואין מה שישקה אותם. משתמע שהאל רצה לטעת צמחים בעולם, כפי שעשה לאחר מכן, אך לא היה לו עדיין גשם שישקה אותם וגנן שיטפל בהם. כך נוצר הגשם ונברא האדם כפרי צורך 'לעובדה ולשומרה'. מאוחר יותר הסתבר ש'לא טוב היות האדם לבדו' כלומר לא נכון עשה האל כשברא את האדם לבדו. עתה מתחילים חיפושי בת הזוג, ולא ברור לאל מהו הפתרון –
"וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ: וַיִּצֶר יְקֹוָק אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ: וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ:"

החיות כולן נבראו כניסיון להוות בני זוג לאדם! ומי שקבע בסוגיה זו לא היה האלהים אלא האדם. ה' הלך אחר המשוב שקיבל מברואיו. דמות אחרת לפנינו. ואם האל כך, האדם – על אחת כמה וכמה. האדם, זכר ונקבה , מונע על ידי פיתויים (אכילה מהעץ כדי להיות כאלהים) משיכה (כך מתוארים יחסי איש ואשה), תשוקה (אל אישך תשוקתך), בדידות (לא טוב היות האדם לבדו), אשמה (בריחה מאלהים), עצב (בעצב תלדי בנים),קנאה (קין בהבל), חמת רצח (כנ"ל וכן למך, פרק ד,כג). המבנה של פרקים אלו אינו מוקפד כבפרק א'.
ולבסוף – המסרים. ברור כאן שהעלילה הפנימית בתוך-תוכו של האדם היא הציר המניע את העלילה כולה, ואת מעשי האל בכלל זה. כך בפרשת בדידותו האקסיסטנציאלית שהביאה לבריאת האשה, כך בפרשת אכילת פרי עץ הדעת בשל הקנאה באל היודע, כך בפרשת הרצח בשל הקנאה בהבל אהובו של האל וכך בבוא המבול בשל 'יצר מחשבות לבו' של האדם. (פרק ו,ה) מה הפלא שסיפור הנבנה על ציר כזה מתנהל בדרכים עקלקלות של ניסוי תעיה ונסיגה, והקונפליקט הוא העיקרון הבסיסי בו, ולא הביצוע המקיף והמלא של תוכנית סדורה, כבפרק א'.

על עומק ההבדל בין שתי דרכי הספור הללו ניתן ללמוד דווקא מפתיחתו של פרק ה'. מבחינת מבנהו ומבחינת ספור בריאת האדם המופיע בשני פסוקיו הראשונים דומה פרק זה לפרק א' ולא לפרק ב'. פסוק ג' שלו מדווח כך –
"וַיְחִי אָדָם שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת: "
קין והבל – נעלמו. שת, המוזכר בפרק ד,כה כמי שהאדם מנסה למצוא בו נוחם על מות הבל – "שת ה' לי בן אחר תחת הבל כי הרגו קין" מוזכר כאן כהמשך הטבעי, ה'חלק', ובעצם היחיד של אדם וחוה. הניסיון הראשון של אדם וחוה להעמיד דור המשך נסתיים בטרגדיה נוראה. והנה בפרק ה' ניסיון זה נעלם ולידת שת שהייתה חוליה אחרונה באותו מהלך טרגי מוצגת כאן כאירוע העומד לעצמו.

אם נתייחס להבדל זה בין הפרקים כמאפיין את ההבדל בין דרכי הספור השונות, אפשר להגיע להבחנה הבאה – דרך הסיפור של פרק א' וכן פרק ה' היא של המודל הא-פריורי, האידיאלי, העקרוני. כך ראוי היה שהדברים יקרו. אנו מקווים תמיד להתנהלות עקבית ומסודרת – של חיינו, חיי החברה, המדינה, העולם. אנו מצפים שמאן-דהו בטוח באשר הוא עושה, יודע מה הוא עושה ולאלו תכליות הוא מנהל את הדברים. דרך הסיפור של פרקים ב-ד מספרת על האופן בו הדברים מתרחשים בפועל – בנתיבות עקלקלות של לב, יצר ומצפון. בקונפליקט בין משיכות דחיות ופיתויים. גיבורו של פרק א' הוא האל העקבי, הברור כל כך, השולט באופן מלא, גבורי המשנה הם 'זכר ונקבה' שוויוניים הנקראים יחד אדם, וגם הם עקביים וברורים: הם ממלאים את הארץ, הם רודים בעולם הצומח והחי, הם רוצים לשלוט ויודעים איך לעשות זאת, גיבורו של פרק ב-ד הוא האדם – האיש והאשה, על כל מורכבותם האישית ומורכבות יחסיהם, אבל גם הנחש פעיל שם, הן הנחש החיצוני הנע בין עצי הגן והן הפנימי , זה שה' תיאר עבור קין במלים אלו –
"הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ:"

אנו כקוראי הפרקים הללו יודעים שהם מדברים עלינו, אבל במופעים שונים שלנו. לעתים יש בנו מהמופע הבהיר והעקבי ובדרך כלל – מהאחר. ואולם משילוב שתי דרכי הסיפור יחד ניתן ללמוד משהו – אין ספק שהיוצא לדרך בבטחה על בסיס תוכניתו התיאורטית עתיד להתאכזב, לנחול מפלות וכישלונות, אבל יש דרכי תיקון ולו גם קשות וארוכות (כמו אלו של האדם ושל קין) ובסופו של דבר, כמו במקרה שת, אנו שבים אל נקודת ההתחלה מתוך אמירה שהמציאות החדשה שיצרנו לאחר הכישלון היא לנו כתחליף לכל מה שאבד והתאדה כהבל, כאד העולה המן הארץ, במהלך הניסיון המתמיד לשפר את הדרך בה אנו מנהלים את חיינו ובוראים את עולמנו.