חכמים מטילים חרם על זנב של כלב

יש אסונות חמודים?

סיפור תיבת נוח זוכה לפופולריות רבה במסורות סיפורי התנ"ך לגיל הרך. ייתכן שהסיפור על החיות שהגיעו שתיים-שתיים לתיבה מושך אותנו אל מחוזות הילדות, במיוחד כשאליו מצטרפת תמונה של אדם די מבוגר (בן שש-מאות בערך) שטורח ובונה בעצמו תיבה קטנה ואלסטית, ואחר כך אוסף מקקים, ג'ירפות ופילים, וגם שביעיות מכל החיות הטהורות. כל כך מתוק שבא לשרוק שיר ערש, לספר לילדים לפני השינה, לדמיין את סבא נוח, ולנוח.

אלא שהסיפור החמוד מסתיר זוועה. סוף העולם קרוב, ואנחנו מציירים צמד אלפקות על כבש התיבה. תארו לעצמכם שבעוד אלפי שנה יהפוך האסון הגרעיני שפקד אותנו לפוסטר חינני בגן הילדים.

הזוועה נמצאת בשפה

ככל שדימויי התיבה יוותרו בתודעתנו בחמידותם, תבקש השפה של הפרשה להסגיר את האימה; תשחת, חמס, נשחתה, השחית, מלאה הארץ חמס, הנני משחיתם, לשחת כל בשר, כל אשר בארץ יגווע, ומחיתי את כל היקום, ויגווע כל בשר, וימח את כל היקום. אפילו סיבת הפיוס האלוהית עם העולם מבהילה: 'כי יצר לב האדם רע מנעוריו' – אלהים לא יוסיף להשחית אותנו כי אנו חסרי תקנה.

היופי של זוועה

במקום אחד בפרשה מגיע המפגש בין היופי לזוועה לשיא. פסוק הפורש בכנפי טווס שיריות את מעגל הדמים האנושי. שימו לב לשורות, להתרחבות ולהתכווצות של השפה. המיבנה הכיאסטי. יופי של אלימות:

שופך

דם

האדם

באדם

דמו

ישפך.

לכשכש בזנב – כשהחמוד והאסון מתבלבלים

כיוון שאנו עוסקים בפרשת החיות ובבלבול שבין החמוד למבהיל, אני רוצה לחלוק אתכם את הסיפור התלמודי הבא (מועד קטן יז, א)

אמר רב יוסף: מטילים חרם על זנב של כלב והוא [הזנב] את שלו עושה. ומעשה בכלב אחד שהיה אוכל את נעליהם של תלמידי החכמים ולא ידעו החכמים מיהו שעושה את הדבר הזה. החרימו אותו [את המשחית האנונימי]. נתפסה אש בזנב הכלב ואכלה אותו.

הזנב הבוער הסגיר והעניש את הכלב, הגנב-המוחרם האנונימי, שאכל את נעליהם של תלמידי החכמים (ובארמית יש כאן גם משחק מילים יפה 'גנובתא' = זנב, שמזכיר כמובן 'גנב'. ואם נרצה גם בעברית: זנב-גנב).

הגודל כן קובע

מסכת 'מועד קטן' עוסקת בדיני אבל, נידוי וחרמות. בתוך הסוגיות הרציניות האלה מתגנבים להם ממזרים קטנים, סיפורים חתרניים, מלאי הומור, שמקטינים את הכוח הדמוני שהחכמים לוקחים לעצמם בסוגיית החרמות והנידויים.

ספרות חז"ל נוצקה אחרי המאורעות ההיסטוריים הגדולים ובעיקר אחרי המפלות הלאומיות הגדולות; גלויות בית ראשון, חורבן בית שני, כשלון מרד בר-כוכבא (וזו לא הרשימה המלאה). האסונות הגדולים לימדו אותנו שאנחנו עם די קטן, אפילו קטנצ'יק. אנחנו לא יכולים לאימפריות ואין לנו איך להוושע מסיפורי מבול. אנחנו מיעוטי כוח ומנגנונים. אז מה עושים? מייצרים כוח. המילים, המגדלים הלמדניים הפורחים באוויר, הם הממלכה שלנו. כוחם של החלשים הוא כוחנו. אנחנו יכולים לברוא כמה הלכות שנרצה (מי יגיד לנו משהו…), אנחנו יכולים לייצר תורה שבעל-פה (אף אחד לא יכול לשרוף אותה) אנחנו יכולים להחרים, לנדות ולנהל בינינו קרבות של מילים ושתיקות. שם אנחנו שליטים. ופתאום מתגנב סיפורון פיצפון, בגודל של העם היהודי בערך, ומבקש שנסתכל על עצמינו, כמה שאנחנו חמודים, כמה שפנטזיית השליטה בעולם הולמת אותנו. אנחנו מקשקשים מילים כמו כלב שמכשכש בזנב, נשרף וחולף מהעולם.

יש אנשים שממציאים סיפורים על מנת להשיג שלטון ויש שממציאים אותם על מנת להוסיף ולהשאר בשולי העשייה הפוליטית.

תהליך של התבגרות

חז"ל החליפו את היהירות של המהפכות הגדולות בעצב מפוקח. מרד בר-כוכבא המיר את עצמו בפרטי פרטים של הלכה, וסיפורי המבול הפכו לסיפורים של חרמות על זנב-גנב.

זה חייב לחזור אלינו גם ברמה האישית. לפעמים נדמה לי שהאלטרנטיבות הן אגו מנופח ומסוכן או פקחון צנוע, הומור עצמי וקורטוב של עצב. החיים מורכבים מסיפורים קטנים, קצת ניירוטים, קצת משעשעים. אין באמת סיפורים גדולים. זה כל האדם. חז"ל היו הראשונים שהבינו את זה.

ועכשיו אנחנו מבינים למה החינוך הממלכתי בישראל נמנע מללמד תורה שבעל-פה.

מה שמשמח ומרגיע את התלמוד הבבלי (ואותי) מפחיד את מי שצריך לחנך את הדור הבא של לוחמי ישראל. מחנכים מטעם ולמען השלטון והריבונות זקוקים לסיפורים הגדולים של התנ"ך, וחרדים מפני ההומור העצמי העצוב של יהדות הגולה. יהדות השרירים ולא יהדות העצבים. היהודי העצוב והעצבני משהו לא מנצח מלחמות (מתישהו נגלה שגם היהודי הגאה יכול להכשל, השאלה היא כמה זמן ודמים התהליך הזה עוד יגבה)

"עשו חרמות על זנבות, ולא מלחמה…" אמר בוודאי רבן יוחנן בן זכאי החכם הזקן, שנזנח אי שם בין ספסלי יבנה.