נקודת המוצא של העולם היא התוהו.
בראשית ברא אלֹהים את השמים ואת הארץ, והארץ היתה תֹהו ובֹהו וחֹשך על פני תהום…
אפשר לומר כי פרשת בראשית מתעדת חיפושי דרך כיצד להשתחרר מן התוהו ומן הבוהו, בהנחה ששחרור שכזה נחוץ לאדם לשם מליאות חייו. הפרק הראשון בספר מציב דרך, שיסודה בשימת סדר ושליטה.
…ויבדל אלֹהים בין האור ובין החֹשך… ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע… ייקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה… ותוצא הארץ דשא, עשב מזריע זרע למינהו ועץ עֹשה פרי אשר זרעו בו למינהו… יהי מאֹרת ברקיע השמים להבדיל בין היום ובין הלילה… ויעש אלֹהים את שני המאֹרֹת הגדֹלים, את המאור הגדֹל לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה… ויברא אלהים את התנינִם הגדֹלים ואת כל נפש החיה הרֹמשת אשר שרצו המים למינהם, ואת כל עוף כנף למינהו… ויעש אלֹהים את חית הארץ למינה ואת הבהמה למינה ואת כל רמש האדמה למינהו… ויאמר אלֹהים: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרֹמש על הארץ…
ההבדלה והמיון מצטרפים לממשלה ולרדייה, ככלים להוצאת האדם והעולם מן התוהו.
בפרק השני הדרך היא אחרת.
אלה תולדות השמים והארץ בהִבראם, ביום עשות ה' אלֹהים ארץ ושמים. וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח, כי לא המטיר ה' אלֹהים על הארץ, ואדם אין לעבֹד את האדמה.
התיאור בעזרת המילים 'טרם' ו'אין' יוצר ציפייה. הציפייה שייכת לשדה של הכיוון והתכלית, שכן כל המושגים הללו מכילים מתיחות לקראת כיוון מסוים.
ויִטע ה' אלֹהים גן בעדן מקדם, וישם שם את האדם אשר יצר… ויקח ה' אלֹהים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה. ויצו ה' אלֹהים על האדם לאמֹר: מכל עץ הגן אכֹל תאכֵל. ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכַל ממנו…
המשימה גם היא מצטרפת לשדה הכיוון והתכלית, הציווי משלים אותה כצד השלילי והשולל שלה. והנה הציווי יוצר עיקרון חדש של סדר, השונה מעיקרון הסדר של הפרק הראשון. כאן לא נחלקים העצים למיניהם ולסוגיהם כבפרק הראשון, אלא לקבוצה הגדולה המותרת, ולשניים האסורים. עיקרון התכלית מאפשר למזער את עיקרון הסדר.
שדה הכיוון והתכלית הופך לשדה המשמעות, מכיוון ששאלת התכלית – 'לשם מה?' – היא גם שאלת המשמעות. שאלת המשמעות יוצרת ממד חדש לחיי האדם, הכולל גם את הבדידות:
ויאמר ה' אלֹהים: לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו.
הפרק הראשון מסתיים בפרשת השבת:
ויברך אלֹהים את יום השביעי ויקדש אֹתו, כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלֹהים לעשות.
מיון ושליטה דורשים הפעלת כוח, והפעלת כוח מעייפת. לכן נדרשת השבת, יום השביתה והמנוחה. לעומת זאת הפרק השני מסתיים בפרשת אי הבושה:
ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו.
כאשר הדרך לצאת מהתוהו היא דרך התכלית והמשמעות, אין הפעלת כוח ואין עייפות. במקומן יש חדווה ושמחה, מליאות חיי הרוח וחיי הגוף. שתי דרכים לצאת מן התוהו הקיומי, והאדם יבחר באחת מהן או ינוע בין שתיהן.